Sometimes the things we can’t change end up changing us   השנה שנת 2016, אני בניו זילנד.לאט לאט אנשים נכנסים לאולם, אני חדורת מטרה, עדיין

זה תפס (גם) אותי קצת בהפתעה, קצת מוכנה. טוב, תלוי במה… רק לפני שנייה נחתתי, קיבלתי החלטות בהן גם על הטיסות הבאות/המתוכננות ו… בזה אחר

יש חויות שאי אפשר באמת להעביר במילים, כשחזרתי שיתפתי בפייס "כמה עברתי בימים בודדים. מאיפה מתחילים?" אם הספקתם לקרוא בפוסט על בוקרשט, הבנתם שגם לשם,

נחנקתי "אני צריכה אויר" ישבתי וכתבתי לעצמי עבר די זמן מאז שהייתי בשדה התעופה חמצן מטוסים, אני זקוקה לו עכשיו זו היתה התחושה שהגעתי אליה

טיול ערים, לשם שינוי ולא טיול הרים (כמו שפירסמתי לפני כמה ימים) חמישה ימים, שלוש מדינות, לוקיישנים רבים של צילומים שלא לדבר על מצבור של

כמעט והרמתי ידיים כמעט ולא פעלתי לשינוי, כי יותר קל לבצע מהלכים רגילים של החיים כמה פעמים מצאתי את עצמי תוהה ומסתכלת לשמיים בתקווה לקבל

בשבילי חו"ל זה אויר לנשימה והרגיש שהחודשים שעברו בארץ הקודש מאז שחזרתי (ועוד לא עברה שנה !) היו לי כבר "קצת יותר מידי", בלשון המעטה

רציתי לכתוב לך מזל טוב למרות שאנחנו לא כל כך מדברים רציתי לאחל לך

לפעמים נראה שהתשובה לשאלה כל כך פשוטה, דווקא היא .. מורכבת למדי תכלס אין עליה תשובה נכונה – תלוי מי עומד מולך … בין אם

בת אל מכירה אותי תקופה קצרה… קצרה אך עמוקה … כמה שבועות שלא היתה לי שום מוזה לכתיבה ופתאום איזה סכר של מילים נפתח ..

הרעיון שב וירד לאורך זמן, אם אדייק משהו כמו שנה כל פעם קיבל כיוון אחר, חשיבה שונה ואז עזבתי את דירתי הצנועה בניו זילנד, עצירה

ברגע שמרגישים את הגלגלים של המטוס מתנתקים מקרקע אחת ואחרי כמה זמן נוגעים בקרקע חדשה…   וואו, אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הזו, כמה אני