אם הכותרת גרמה לכם להתחיל לשיר את איפה הילד, כן זו היתה הכוונה. אני זוכרת את עצמי בעבר קופצת ורוקדת עם החברים ברחבה כשרודנר פתח

איך לא הבאתי בסוף את המחברת שלי. ממהירות או מחוסר מחשבה, גם אותה שכחתי על השולחן.משהו חסר מנוחה התחולל בי בפנים, אחרי שחיכיתי קצת ועוד

מכירים את התחושה שצריך גלגל הצלה, שכל מה שמנסים לא הולך, שום פוקוס לא עוזר, אנרגיה ירודה, עייפות או עצלנות לא ברורה, משהו ליטרלי לא

עם אחד פק"ל קפה וחיבוק עם שני צילומים ושיחות עמוקותשלישי … רביעי.. חמישי…  טיולים שונים, מגוון של אנשים, שלא לדבר על אלו שפוגשים תוך כדי …

כל נסיעה מצליחה להוציא ממני איזו מחשבה טעמו של המדבר זרח לתוך הנשמה ממש כמו הירח המלא שהאיר מעל בלילה שצעדנו בבור חווארים כבר שכחתי

שעה.. שעה שאני מחפשת את ה… פירצה בגדר חחח הולכים… חוזרים.. הולכים.. פונים .. מי היה מאמין שכדי לטבול בפינה בנחל דן, אצטרך לעבור גדר

מעולם לא שמעתי אותך כל כך הרבה ועוד מרימה את הקול אמרה לי השותפה שלי כשאני פוסעת הלוך חזור בדירה, מתוך כוונה רצינית (אם כי

Sometimes the things we can’t change end up changing us   השנה שנת 2016, אני בניו זילנד.לאט לאט אנשים נכנסים לאולם, אני חדורת מטרה, עדיין

זה תפס (גם) אותי קצת בהפתעה, קצת מוכנה. טוב, תלוי במה… רק לפני שנייה נחתתי, קיבלתי החלטות בהן גם על הטיסות הבאות/המתוכננות ו… בזה אחר

יש חויות שאי אפשר באמת להעביר במילים, כשחזרתי שיתפתי בפייס "כמה עברתי בימים בודדים. מאיפה מתחילים?" אם הספקתם לקרוא בפוסט על בוקרשט, הבנתם שגם לשם,

נחנקתי "אני צריכה אויר" ישבתי וכתבתי לעצמי עבר די זמן מאז שהייתי בשדה התעופה חמצן מטוסים, אני זקוקה לו עכשיו זו היתה התחושה שהגעתי אליה

טיול ערים, לשם שינוי ולא טיול הרים (כמו שפירסמתי לפני כמה ימים) חמישה ימים, שלוש מדינות, לוקיישנים רבים של צילומים שלא לדבר על מצבור של