חמישה דברים שלמדתי בשנה האחרונה

דרום אמריקה, קנדה, אירופה, דרום אפריקה, ניו זילנד. 
לצד תשמרי על עצמך, איך את, איך המשפחה, עלו שאלות רבות על המצב ושאלת מרכזית אחת "את מפחדת?

 

יהיה לגיטימי לומר כן, אבל באופן מפתיע אני עונה לא. 
לא כי אני גיבורה או משהו כזה, אלא בזכות משהו שהתפתח במהלך השנים האחרונות: מה שלא בשליטה שלי, אין לי מה לפחד. 
וזה לא אומר שאני לא חשה פחד, אולי מרוב שאני מבינה שיש דברים שלא תלויים בי אני מעניקה לזה פרשנות אחרת?
בשנה שחלפה הבנתי שאני אולי יותר פוחדת על המשפחה ועל החברים, מאשר עלי.

אבל- אל תתבלבלו, יש פעמים מצבים שהם פחות נעימים ובוודאי שיכולים גם להעציב, אני פשוט מאמינה שיש מצבים יותר גרועים ולכן בגדול המצב לא רע מידי.
אני פשוט מבינה שבכל מצב אפשר לעצור לגלות עניין, ללמוד, להתפתח ולשנות את התפיסה-פרשנות ולהכניס קצת פרספקטיבה, שביננו – כאנושית גם אני נופלת בה לפעמים.
ולמרות הכל, 
השנה שחלפה הביאה ללמוד כמה דברים, שיש בהם בהחלט גם חיבור לכל חווית טיולים. 

הכנה

כמה שנכין את עצמנו למצבים שונים, תמיד יהיו הפתעות בחיים. גם בנסיעה קצרה לטיולדת דברים יכולים ללכת אחרת (תמונת הנושא מרמזת 😉 ) 
אז מה זו הכנה טובה?
זה הרבה מעבר לציוד, מסלול ולוגיסטיקה שונה.
זה חיזוק הפנים שלנו, ככה כל מה שיקרה בחיצוני יערער אותנו פחות, אם בכלל. ושלא תטעו, לטעמי זו לא אדישות, אני מכנה אותה חוסן, פשוט כי זה מאפשר לנו גם לתקשר/לשתף אחרים במה שקורה לנו בפנים. 

הסתגלות

המוח והגוף האנושי מסתגלים מהר למצבים, נשמע אולי מוזר, יש שיתייחסו לעניין כהתנהלות מתוך השרדות, אני באמת מאמינה שמדובר בהסתגלות.
ההסתגלות הפנימית היא זו שתשמור עלינו איך לתפוס סיטואציות, להבדיל בין מציאות, פרשנות, קבלת האחר וגם קבלת עצמנו על כל המכלול שבנו: רגשות, ערכים, אמונות, מגבלות וגבולות. 

קשת של רגשות

זה בסדר להתרגש ולהילחץ, זה בסדר לרצות להיחבא אל הכלים אבל גם לפרוץ.
זה בסדר להביע רגשות, זה בסדר לרצות לרצות לבד אבל גם להיות מחובקת על-ידי מישהו אחד מיוחד.
זה בסדר לחוות חרדה אבל גם הנאה, זה בסדר להיות, להתאכזב ולהיפרד מאדם שיקר לך.
זה בסדר לכאוב אבל גם להוקיר תודה, זה בסדר להזיל דמעה משמחה וגם מעצב כמובן.
זה בסדר להסמיק ולהיות נבוכה וגם לרצות לנשק בחזרה. זה בסדר לרצות להעז אבל בסוף גם לא לומר דבר. 
זה בסדר להתגעגע מבלי לרצות לחזור וזה בסדר לאהוב את מי שלכאורה לא מקובל ליפול לזרועותיו.
זה בסדר שאנחנו שונים, שהרי להיות אותנטים בעולם גדוש בפילטרים זה קשה לפעמים.
אנחנו אנשים מורכבים ממגוון של צבעים וחויות.  

להיות מחובקת

בסופו של יום כולנו רוצים להרגיש חיבוק:
כשטוב לנו, כשרע לנו, כשאנחנו חוששים או מתרגשים. 
גם ולמרות ששנים טיילתי לבד, תמיד היתה התחושה של רצון לקבל חיבוק. 
לפעמים זה היה רצון שמישהו מיוחד יהיה לחבק ולפעמים הבנתי שהכי חשוב זה לחבק את עצמי, כלומר להיות עבור עצמי, להקטין את הקול השופט, המבקר ולעיתים המלקה. 

ערנות

בטבע, כשאנו חשים בסכנה קיומית החושים מתחדדים, הערנות חוגגת.  כבר עכשיו ברור שאני לא מדברת על קפה או משהו אחר שישאיר את העיניים שלנו פקוחות 🙂 
תכל'ס גם כשאין באמת סכנה, אלא נהיה באזור פחות נוח-מוכר או אולי נחשוב שצפויה הפתעה פחות נעימה, יהיה בנו משהו שיפעל אחרת.
בטיול הראשון שלי לאוסטרליה (כן, היו כמה), ישנו במשך מספר חודשים במדבר. בשקט הלילי שומעים הכל, בין אם זה באמת או פרי הדימיון. באחד הלילות יוצאת לשירותים, מדמיינת את העיניים של העטלף מביטות מאיזה עץ, שומעת את ליחשושי הנחש ובעודי פוסעת לעבר השירותים נזכרתי בבוקר בלטאה הגדולה שביקרה ליד הרכב. 

הערנות בשנה שחלפה שינתה פנים, בין אם יש אמת בעניין הקורונה או לא (לא נכנסת לקונספירציות), היתה תקופה ארוכה שהעולם כולו חש בסכנה קיומית ולמרות פעילות בתוך אי ודאות, נאלצנו כולנו לחדד חושים.
הערנות הפנימית שבי עלתה ולמרות שהרבה יותר מפעם אחת אמרתי לעצמי show must go on וגם אם יצר ההאפתקנות שבי עדיין קיים, הבנתי שהנפש שלי צריכה גם שקט לפעמים.

מילה קטנה עם משמעות גדולה

בטיולים, הרבה מהשיחות שלי עם אנשים מהעולם הסתיימו במילה קטנה, אבל בעלת משמעות גדולה. 
מילה שבתוך ולמרות הקשיים, הדמעות והרגשות למדתי לומר. 
מילה שלצד החיכוכים, השיעורים, החויות הפחות נעימות.
מילה שאנחנו נוהגים לומר כשעוזרים או מגישים לנו. 
ואנחנו צריכים ללמוד להשתמש בה יותר בעיקר ודווקא כשמאתגר לנו: תודה. 

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע 0 / 5. מספר דירוגים 0

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?