כאב ישן, שייכות, יומן מסע ודרך שממשיכה גם אחרי שהקילומטרים נגמרים זה האמל׳ק של הכתבה.
לא תכננתי להתחיל בקמינו פורטוגז. הוא היה סוג של פשרה.
פשרה לחלום אחר, לזמן אחר, לגוף אחר.
ובכל זאת, מצאתי את עצמי עומדת בפורטו, עם לפטופ על הגב וכאב ישן ברגל, רגע לפני קילומטרים רבים של צעידה אל סנטיאגו דה קומפוסטלה – אחד ממסעות העלייה לרגל המפורסמים בעולם.
אני, שצעדתי כבר בשבילים שונים ברחבי העולם, בחרתי בקמינו פורטוגז. מסלול שהיה גם סוג של פשרה לחלום שנרקם אי שם מעבר לים. תיכף הרקע לעניין.
עם לפטופ על הגב, במסע סולו שאליו יצאתי עם ספקות וכאב ישן, הפך לנקודה של עוצמה, וחיבר בין נופים, אנשים וגילויים פנימיים. לצד חוויה אישית, אני יכולה להודות שהדרך הזו היתה יותר מהליכה, אלא לטיול שהפך כל קילומטר למשמעות גדולה ולתחושה של חיות שנעלמה, תרתי משמע.
קמינו - מאיפה הכל התחיל, אצלי
הבוקר הראשון, בפורטו – היה בוקר אפור, כזה שמתפתח לגשם זלעפות, רוחות חזקות וברד. היה רגע שלא ראיתי ממטר דווקא כשהלכתי על גשר קטן ומחליק ממתכת – לא בדיוק מה שציפיתי לו, אבל זו היתה נקודת זינוק של מאות קילומטרים של צעידה.
קיוויתי שזה לא סימן לבאות, אלא רק תזכורת קטנה שהמסע יהיה מגוון. אומנם הגוך עוד לא הבין מה מצפה לו, הלב ידע – אני במסע, זה בדיוק ההבדל בין הכנה למוכנות.
הכל התחיל בתקופה כשגרתי בניו זילנד, ב- 2017 כשנתקלתי בספר מסע של אישה שיצאה לבד לקמינו, הדרך שמובילה מגבול צרפת עד למרכז גליסיה שבספרד.
מצאתי את עצמי בין המילים ורצון לקמינו בעבע בתוכי, רק שמזג האויר בנובמבר פחות נוח ובמקומו לגיל 40 בחרתי ב ״קמינו דה אינקה״ השביל המוביל למאצ׳ו פיצ׳ו.
כישראלית ויהודייה, המושג ״עלייה לרגל״ הוא לא רק רעיון היסטורי או משהו שזר לנו, הרי אנו חוגגים את שלושת הרגלים וכן, קיימים מסעות מוכרים לעלייה לרגל נוספים, ירושלים אחד מהם. קמינו מוכר נוסף העליה למכה ופחות מוכרים, כמו זה שביפן.
בתרגום פשוט קמינו זו דרך ולא סתם עלייה לדרך זו אומנם הליכה ארוכה, אבל היא לא טרק לפי המינוחים או ההגדרה שאימצנו לה.
על שבילי הקמינו והמסלול שבחרתי: הקמינו פורטוגז
על-פי מוזיאון הצליינים (הכניסה חינם), מובילים לסנטיאגו דה קומפוסטלה ישנם 39 מסלולים ״רישמיים״ ורק אחד נבחר על ידי: הקמינו פורטוגז. כאמור – זו היתה פשרה, אבל גם דיוק.
חודשים בודדים לפני המסע עוד עלו ספקות, כמה זה מתאים לי ואם אצליח. הכאב העיצבי שהותירה פציעה ישנה הזכיר את קיומו בכל צעד והוא זה שלימד אותי את אחד השיעורים החשובים ביותר בקמינו: להקשיב לגוף, לעצור כשצריך ולבחור את הדרך שמתאימה לי באמת.
הקמינו דה סנטיאגו החל עוד בימי אנו באנו – כלומר ימי הביניים, צליינים רבים כיתתו רגליהם בדרך המובילה לקתדרלה המרשימה של סנטיאגו דה קומפוסטלה, עיר הבירה של גליסיה העיר השלישית הקדושה לנצרות – אחרי ירושלים ורומא.
במשך מאות שנים היו צועדים בשביל בעיקר נוצרים, כי הם מאמינים ששם קבור אחד מתלמידיו של ישו (סנטיאגו -יעקב בן זבדי). עם השנים המסלולים קיבל פנים נוספות ואלפי מטיילים מכל העולם צועדים את המסלולים השונים מידי שנה.
עבורי, ההיסטוריה היתה רק הרקע. הסיפור האמיתי, כמו שהבנתם, התחיל בנפש ובגוף שלי.
לכל אחד מטרה משלו: אישית, רוחנית או דתית, מפגש עם אנשים ונופים מגוונים ושונים.
ב- 2025 הייתי גם אני, לפ טופ על הגב ושדגל ישראל שביום הזיכרון התנוסס לו על התיק. זה לא היה פשוט, ריגשית. שעות שצעדתי עם דמעות זולגות, מעדיפה שלא להתחבר או לדבר עם אף אחד. מנתבת את האנרגיה שלי למה שמרגישה בפנים: המשקל הסימלי לצד גאווה – רגע שחיבר אותי לא רק לדרך או לעצמי, אלא גם לזהות שלי, שאגב כלל לא היתה חלק ממטרת המסע, אבל הפכה להיות חלק משמעותי בחוויה.
מסלול הקמינו פורטוגז כולל שני מסלולים עיקריים: החוף והמרכזי. (יש גם את הספירטואל, למי שרוצה לחקור גם עליו).
הפופולריות של המסלול עלתה, משום שהוא נחשב ה״קל״ מבין המסלולים, והגישה אליו נוחה.
אני בחרתי לשלב בין המסלולים העיקריים – להתחיל בחוף ולעבור למרכזי. זו היתה בחירה שהוכיחה את עצמה כמדוייקת, גם מבחינת הנופים וגם מבחינת התחושה שיצרתי לעצמי את הדרך שהיא באמת שלי.
המסלול מתחיל ״באופן רישמי״ בליסבון או בפורטו. מורכב ממקטעים שונים, אותם אפשר לפצל ככל שמתאפשר או רוצים. אין חוקיות, כל אחד עושה את הקמינו בדרכו שלו.
אני כאמור התחלתי בפורטו במסלול שבו הדורו לשמאלי ואז הים וחתכתי למרכזי בוילה דה קונדה.
לעשות את הקמינו עם לפ טופ על הגב
האמת, זה לא אידיאלי, אבל אם זה יהיה הדיל ברייקר אם לעשות או לא, מי שקורא אותי זמן מה כבר יודע – אין פה שאלה: לעשות ואפילו עם סימן קריאה.
לפני שטסתי שאלתי באחת הקבוצות ברשתות, אם מישהו עשה את הקמינו עם לפטופ והתגובות שזכיתי ברובם היו מאוד שופטות: שאני פוגמת במשמעות של הקמינו, שמבינים שאני צריכה להיות מחוברת למשפחה אבל עדיף שאתנתק ועוד ועוד.
ביני לבין עצמי ידעתי: יש לי מחוייבויות ואם לא אמצא את הדרך לשלב אותן, לא רק שלא אוכל לעשות את הקמינו בקצב שלי אלא אולי ולא אוכל לצאת אליו בכלל.
הרגע שבו הראש שותק
אחרי מספר ימי התארגנות והסתובבות בפורטו יצאתי לדרך.
מספר ימים לתוך המסלול ונשאלתי: ״על מה חושבים״, עניתי ״על הכל ועל כלום״, זה היה יום שפתאום תפסתי את עצמי ״שיו, לא חשבתי על כלום״ – אותו ה״ריק״ שמדברים עליו במדיטציה, הגיע דווקא בהליכה. תחושה עילאית וגם הבנה של מה זה להיות נוכחת באמת.
הגוף שלא הבין בהתחלה ״מה קרה קמים כל בוקר מוקדם, מתארגנים והולכים קילומטרים רבים״ החל להסתגל לעניין. אומרים שלגוף לוקח 100 ק״מ להבין שמשהו קורה, אולי… נדמה לי שהיה משהו בזה, אבל במקרה שלי לא בחנתי את העניין שכן גם אם הגוף יסתגל, הכאבים ברגל עדיין יהיו, ביומן המסע כתבתי לי שהכאב כאילו אמר: ״אני כאן כדי להזכיר אני עושה משהו גדול״ (בלשון זכר, כן?), כך גיליתי שהמיינד צולח נקודה לאחר שעבר איזה משבר של ספק.
מסתבר שזה פוגש הרבה בדרך ויש שמוותרים ואומרים ״נמשיך בהזדמנות אחרת״ או מבינים ״זה לא מה שאני צריך״, פגשתי גם כאלה.
כמה מילים על הדרכים והנופים
עם יד על הלב, בואו נודה באמת: עם השנים בכל מקום בעולם יש מסלולים שהופכים ליותר ויותר תיירותיים והסיפורים מקבלים זויות אחרות לפעמים כבר פחות אותנטיות: היה לי קל לשים לב לזה בניו זילנד שהגעתי אליה בפעם הראשונה ב- 2004 ובהמשך שחזרתי לגור בה כמה שנים, הרגשתי את זה במקומות שחזרתי אליהם באסיה, באירופה וממה ששיתפו אותי מקומיים גם בדרום אמריקה.
ולמרות שהקמינו פורטוגז זה הקמינו הראשון שלי באירופה (הראשון בדרום אמריקה), חשתי את ההבדל מהרגע שרגלי חצתה את הגבול לספרד, שם מתחיל החלק המאוד מתוייר וגם הדגיש את ההבדלים בין סוגי הצליינים השונים, כנראה גם משום ההחלטה (נכון ל- 2025) מי שצובר שתי חותמות ליום ב- 100 ק״מ האחרונים בתוך ספרד זכאי לקבל את התעודה-קמפוסטלה.
למעלה מ- 260 ק״מ, של מדרכות, עליות ומורדות, דרכים סלולות, אבנים מסותתות ונופים משתנים, ערים ועיירות צבעוניים, כפרים קטנים לצד שדות פתוחים, שבילים צרים ובחצרות פוגשים גדיים וסוסים, כבשים במרחבים וכלבים שנובחים על העוברים ושבים, עשרות של כרמים ובתי קפה מפוזרים.
בקמינו, ולא משנה איזה מסלול בוחרים, הלינה הזולה ביותר היא באלברגות הציבוריות – מקומות לינה המיועדים לצליינים/ות בלבד, הראשונים להגיע מבטיחים לעצמם מיטה, לרוב חדר גדול בו חולקים מיטות מ- 6 אנשים ועד… 80. (המחיר בפורטוגז היה כ- 15 יורו).
לפני שאתם קופצים ״זה לא בשבילי״, יש גם מלונות, פנסיונים מקומיים והוסטלים שאפשר למצוא בהם גם חדרים פרטיים במחירים נוחים (מ- 40 יורו).
למרות שידעתי שלינה באלברגה היא חוויה מיוחדת שמפגישה יותר בין אנשים, אני מראש ידעתי שהיא פחות מתאימה לי, השינה שלי קלה ונחוץ שהרגל תזכה למנוחה אמיתית, כך שהעדפתי לשלם יותר ולישון בחדר פרטי – החלטה שהיתה פשוט הקשבה לגוף.
יכולתי לחפור על נקודות עצירה בדרך, על ערים מרכזיות וחווית העלטה שהיתה באירופה, אבל את זה אשאיר לפוסטים נפרדים, אם חשוב לכם לקרוא על ארבע נקודות עצירה עיקריות – בינתיים מוזמנים לבקר באינסטגרם או בכתבה שכתבתי ברשת 13.
קסם אנושי שמחבר בין זרים
אנשים הם חלק בלתי נפרד מהקמינו. בעיקר אם יוצאים אליו לבד. אלו שיושבים איתם לשיחה עמוקה או צועדים איתם שעות ארוכות הופכים לחלק עיקרי במסע. לספר על סיפורו של מפגש אחד או אחת, יפחית מערכם של אחר, כי כל אחד ואחת הוא עולם וכל מפגש כזה משאיר חותם ויוצרים תחושה ברורה: גם במסע סולו בשביל – אני מרגישה חלק ושייכת.
מינה, חברה פרואנית, שעברה למדריד ועשתה מספר קמינויים שיתפה שיש אמונה שאנשים שהיית איתם שעות בשביל זו חברות לחיים. אם זו האמת, זכיתי.
ההולכים בקמינו בגילאים שונים, צעירים ומבוגרים. השביל מקבל את פני כולם. אומרים שהרבה מההולכים בקמינו מגיעים עם סיפור, אך לא נהוג לשאול ״מה הסיבה שיצאת״ אלא יותר ״למה דווקא בקמינו על פני משהו אחר״ או ״האם מצאת את מה שביקשת״. מרגיש ש״הלמה״ מתגלה בלי לשאול בתוך השיחות והמפגשים העמוקים, כשלומדים להכיר ומשתפים. ולצד זאת, התחושה התיירותית שהיתה נוכחת כל כך בספרד העידה שיש גם כאלה שהסיפור הרבה יותר פשוט, הם באו גם לעשות v כדי לקבל את התעודה.
הגעתי ליעד
יום אחרון על השביל, לא מעכלת, ככל שעליתי במעלה הרחובות של סנטיאגו השילוט כבר התמסמך, הלב פועם בחוזקה ואני לא מאמינה שעוד רגע מגיעה.
האנשים שפגשתי לאורך הדרך והשאירו את חותמם בחיי, כבר הגיעו לשם ימים לפני.
הקצב האיטי וימי המנוחה שלי מתוך התחשבות במצב הרגל הובילו שהגעתי אפילו שבועיים אחרי. הם התעניינו בשלומי ושלחו תמונה ששימחה את ליבי. אולי הגעתי אחרונה מבינינו, אבל הרגשתי שלמה יותר מאי פעם.
אז… עכשיו תורי.
הכאב ביקש מנוחה, אבל הגוף המשיך ללכת – אני תיכף מגיעה.
בעודי פוסעת בשדרה המובילה לקתדרלה, הדמעות הציפו אותי, קצב ההליכה גבר, ״אני לא מאמינה״ יצא המשפט מפי בקול. הבנתי כמה שהכאב היה חלק מהדרך שלי, הוא יכל בכל רגע נתון להפוך להיות מכשול לא רק לא להמשיך, אלא בכלל לא להתחיל.
פתאום הכל הרגיש קל, הכאב שהיה התחלף בתחושה של גאווה והתרגשות עצומה, זו הרבה יותר מהצלחה.
המסע שהתחיל בגשם, כך גם הסתיים. זה לא מנע ממני לעמוד מול הקתדרלה בעיניים דומעות עם דגל ישראל.
בשלב מסויים התיישבתי על הקרקע ודקות ארוכות בהיתי בצליינים שזרמו לרחבה. לאורך כל היום, בטיקסיות קבועה: מגיעים, מצטלמים, מתיישבים, יש שכמוני קצת בוכים והולכים לקבל את התעודה.
יש משהו מנחם ומעצים לראות אלפי אנשים זרים, פוסעים באותם השבילים.
כשישבתי שם הבנתי
כמו שהתחיל המסע, כך הסתיים: פתאום אדם מתחיל לצעוד וכך פתאום הוא מפסיק ללכת.
עם הזמן, הקילומטרים הופכים לזיכרונות, המילים שנכתבו ביומן המסע, שזורים בתוך קטעי וידאו ותמונות. אלו שנכתבו בזמן אמת ואלו שהתעכבו לכמה ימים שאחרי.
יומן המסע שיצרתי צעד איתי גם בדרך, הכתיבה היתה הדרך שלי להתמודד עם הרגעים הקשים, לצד כמובן התיעוד זיכרונות, היו דפים שהגיעו בזמן כי יש בו מילים שנכתבו במסעות אחרים ואלו היו חיזוקים. הדפים של שאלות ותהיות היו כמו פרימה ותפירה מחדש לחויות שונות, אז כן – הכתיבה והיומן העניקו במה לכאב ותובנה, למפגשים, מחשבות והרבה רגשות. החוויה הפנימית הפכה לחיה ופועמת בתוך דפים של כמעט ארבעה יומנים.
הקמינו הסתיים מול הקתדרלה, אבל לא באמת נגמר שם. המשכתי עד נקודת ה- 0, המשכתי לעבד את החוויות בערים אחרות ברחבי פורטוגל, ובעיקר המשכתי ללכת איתן פנימה.
בסופו של יום לא הגעתי כדי להוכיח משהו לעולם. הגעתי כדי לפגוש גרסה אחרת שלי, קצת יותר אמיצה, קצת יותר קשובה, קצת יותר חיה.
ואולי זה כל הסיפור: לא כמה רחוק הלכתי, אלא איך בחרתי ללכת.
אני עדיין משתפת מילים מהדרך ותובנות ברשתות.
היומן שצעד איתי בשביל הפך לכלי שממשיך ללוות אותי גם היום, וגם לבסיס להרצאה על אישה שמטיילת לבד בקמינו.
