את הפוסט הזה אני כותבת עוד לפני שעליתי על הטיסה.
באחד מהטיולדת שלי, זכתה קפריסין בהחלטה זריזה ותוך פחות מ- 48 שעות התעופפתי לכיוונה.
כתבתי על זה קצת כאן.
מה זה קצת, ברמה שלא שיתפתי לעומק אפילו מה עשיתי. רק את המסלול הכללי בכמה משפטים, רק עיר אחת זכתה ליותר כבוד מכולן: לימסול.
למה בדיוק אני לא יודעת, אם זה בוקר יום ההולדת שהחל בזריחה מעצימה, האוירה או הטיילת שלה.
כשעזבתי את קפריסין ידעתי שלצד שתי שמורות טבע שמחכות שאחקור אותן יותר, העיר שארצה לבקר בה שוב ולא הרגשתי שהספיק לי ממנה, היא לימסול.
אותו המקום אבל לגמרי אחרת
הפעם, הטיסה שונה, אוירה פנימית אחרת.
נכון שגם הפעם ההחלטה לטוס היתה מעכשיו לעכשיו וגם לגיחה קצרה, רק שהפעם הוזמנתי במסגרת עבודתי כיוצרת תוכן ובלוגרית מטעם לשכת התיירות של לימסול – אם תעקבו בסטוריז, אז תגלו את הסיבה ואם תגיעו לפוסט הזה אחרי, אז תגלו בפוסט הבא מה היתה הסיבה לחגיגה המהירה.
בהחלטה של רגע ביררתי אם אפשר שיצטרפו אלי, כשאישרו את העניין מסיבות מגוונות ומשמחות, הצעתי לגלית, גם היא בלוגרית, להצטרף אלי.
אם אתם קוראים ועוקבים אחרי זמן מה, אתם כבר משערים שכבר תהיה זו חוויה משמעותית אחרת, שהרי אני הרבה מטיילת וחוקרת לבד.
איזו טוויסט מיוחד בעלילה.
אותו מקום בעיניים חדשות
יש מספר יעדים בעולם שביקרתי בהם יותר מפעם אחת.
בין אם קוויקי של כמה שעות או ביקור של כמה ימים,
בין אם לכמה שבועות. או… מדינה אחת שהיתה לי לבית כמה שנים.
כשאנחנו מטיילים עם משמעות, כשאנחנו מגיעים לאותו מקום ורוצים לבחון אותו בעיניים חדשות אנחנו שואלים שאלות. לצד דברים שהשתנו עם השנים במקום עצמו, אם אנחנו מספיק מודעים אנחנו בוחנים גם מה קורה לנו בפנים.
כשהגעתי לניו זילנד בפעם השנייה, זכרתי בדיוק היכן ממוקם בית הקפה הקטן שבו שתיתי את השוקו הכי טעים בביקורי הראשון, קיוויתי שהוא יהיה פתוח כשאגיע לקווינסטאון. פני השטח השתנו לגמרי, הוא נסגר כמה שנים לפני.
כשביקרתי בבנקוק מספר פעמים שונות, החוויות היו כל כך אחרות, ממפגש עם חברים, דרך ביקור במקומות ושיטוט ברחובות שלא הכרתי לפני.
אותו מקום בעיניים שונות
שניים נמצאים בכלא, האחד ממרר על מר גורלו, מסמן עוד קו על הקיר, סופר את הימים ומוסיף כמה מדכא זה לשבת ולראות את הקירות האפורים האלה כל יום.
האחר מסתכל מעבר לסורגים ואומר, איזה יום יפה, השמש זורחת איזה כיף שהיא תחכה גם כשאצא.
זה לא שלי, שמעתי על זה מזמן, זה כדי לחזק את ההתבוננות השונה. בדיוק כמו ששניים עומדים ומסתכלים על הספרה 6 או 9 מנקודות שונות.
כל אחד ואחת מאיתנו זה עולם שלם של אמוציות, מחשבות, זיכרונות.
עולם של שיחות מגוונות של קולות שאימצנו לעצמנו עם השנים וגם כאלה שקיבלנו על עצמנו ממה ששמענו מסביבנו, מההורים ועד… אפילו מישהו שנפגשנו איתו פעם אחת.
איך לחוות אותו מקום בצורה חדשה?
בראשית שנות ה- 70 חקרו פסיכולוגים את השפעת מידע שמעובד במוח על תזוזת האישונים שלנו. נמצא שאישוני העיניים שלנו מתרחבים או זזים בסיטואציות שונות, ואפילו כשאנחנו "מדברים" לעצמנו בלב.
גלי המוח שלנו מופעלים אחרת בכל זיכרון/תמונה מהדימיון, שימוש בדברים, מפגש עם אנשים ועוד.
העיניים שלנו הן שיקוף לדברים, הן מעניקות מידע ואפילו רמזים שונים זו עוד אחת מהסיבות שאנשים שונים יכולים לראות את אותה התמונה ולעבד אותה בצורה שונה.
אנחנו עצמנו יכולים להביט באותה התמונה בסיטואציות שונות בחיים והיא תגע בנו בצורה אחרת.
אנחנו נקשיב למוזיקה שאוהבים וזה ידבר ללב שלנו כאשר אנחנו בסטייט-אוף-מיינד מסויים.
נריח ריחות והם יזכירו לנו נשכחות.
ועוד אין ספור דוגמאות שרק יכולות לחזק את חשיבות הדרך של המודעות האישית דברים.
כדי לחוות את אותו המקום בצורה חדשה, אנחנו צריכים לחדד את החושים שלנו למקסימום, החל מחמשת החושים הידועים ועד לחוש השישי, שאני מכנה אותו החוש האישי 😉
