את הכתבה הזו אני כותבת בהמשך אירועי אוקטובר 2023, בעקבות צורך שעלה ולאחר שנתקלתי בכתבה שמטרתה היתה לתת כלים למטייל/ת שנתקלים בסיטואציה של קריאות לשחרר את פלסטין ברשת.
קראתי והחלטתי להביא את הדברים במבט שלי, בשאיפה שזה ייגע, ישפיע ויעניק זוית ראייה איך להתמודד עם הסברה בכלל, ברשתות בפרט ו… איך לעזאזל מתמודדים עם פרופוגנדה שנזרקת לעברך.
ביצירת טיול עם משמעות, בראיה שלי אנחנו חווים דברים ופוגשים אנשים שבאים להראות לנו כל מיני צדדים שהיו או עדיין קיימים בנו.
הסברה היא לא רק ניסיון להשפיע על תודעה, אלא גם ניסיון להעניק משמעות. היא מאפשרת לאנשים להבין את העולם סביבם, וגם את עצמם…
ודוווקא עכשיו כשהתמונה לכאורה מתהפכת, כשהעולם מגנה והאנטישמיות גואה, זה הזמן להמשיך ולהסביר, במיוחד כשאנשים עדיין מטיילים ויש שבוחרים להתאוורר בעולם.
הדברים נכתבו מתוך אמונה שלי שטיולים הם הזדמנות ללמידה והתפתחות, שטיולים נועדו גם להזדמנויות ולהתמודדויות בהם לעיתים גם עם אתגרי ההסברה שמעניקים אף הם משמעות: אישית, לאומית ואף בינלאומית.
אבל לפני, אני חייבת לשתף:
יש לי קצת בעיה עם המילה "הסברה", בתחושה שלי, היא נוצרת לצורך "הסבר עצמי" ובמובן המדיני, להסביר את הזכות של מדינת ישראל לקיום ולהגן עלינו גם כיהודים.
אבסורד שצה"ל בראשי התיבות שלו נועד להגנה ומשום מה העולם הפך אותו כמקור להתקפה. דיסוננס ב- ה' הידיעה שמשותפת לכל השלושה: התקפה-הגנה-הסברה… לכו תבינו את העניין.
הסברה אנטי-ישראלית במציאות של היום
אני לא מחדשת שעם השנים הסושיאל הפך ליותר ויותר מעצב את דעת הקהל.
מחקר שנעשה באוקטובר 2023, שבועיים לאחר תחילת הלחימה, מצא שסרטונים של "עומדים לצד פלסטין" זכו ל-870 מיליון צפיות, בעוד שסרטונים של "עומדים לצד ישראל" זכו ל-214 מיליון צפיות בלבד.
איך זה קורה?
משתמש שצפה בסרטון נגד ישראל, ישב, צפה עד הסוף, יצר חשיפה מיידית לעוד סרטונים מהסוג.
הסושיאל לא מפתח מחשבה ליברלית, ולכן נתקל באנשים שאין עם מי לדבר/להסביר. במקרים כאלה, אין מה ליזום שיחה או להשקיע אנרגיה וזה קרה לי הרבה, בעיקר בניו זילנד, מדינה שטיילתי בה פעמים רבות וזכיתי לגור בה.
ובכל זאת, יש פעמים שיוצא שאנחנו סוג של שגרירים בזמן שמטיילים
טיולים, אנשים ונרטיבים שונים
כשאנחנו מטיילים, אנחנו פוגשים אנשים מכל הסוגים. בכלל בחיים כולנו פוגשים אנשים שונים.על אחת כמה וכמה אם אנחנו גדלים במקומות-מדינות-תרבויות אחרות.
כולנו גדלים על נרטיבים מסוימים.
יש שיחקרו ויפתחו עמדה ותובנה יותר או פחות, ויש שיעברו הנדסת תודעה. התרומה של הרשתות החברתיות בהחלט מוסיפה עוד נדבך, ויש להודות שהנושא מורכב כי לא מעט פשוט נגררים ולא מפתחים מחשבה עצמאית.
לפני הטיפים החשובים, מילה אישית:
אם אנחנו יושבים מול אדם, צריך להבין שיש אנשים שרוצים להבין, לפתח שיח מלמד ופתוח. ו… יש שלא נועדו להקשיב.
יש אנשים קיצוניים בדעותיהם ובהתנהגותם, ויש אנשים ששטיפת המוח והנרטיב שגדלו עליו משרתים אותם בדרך זו או אחרת. להשקיע באנשים כאלה יפעיל טריגרים ועצבים אצלכם ואולי אצל אחרים.
תבחרו את המלחמות שלכם (הזוי להשתמש במילה המדוייקת הזו גם כאן).
הסברה צריכה לגעת בלב ולתת בעיטה בבטן, אבל היא חייבת להיעשות מהראש
10 טיפים להתמודדות עם הסברה אנטי-ישראלית
1. הפגינו חולשה
נכון, אנחנו עם שורד. עם חזק. עם שנחשב מהצבאות הטובים בעולם. לא משנה מה עברנו, אני חושבת שאין מדינה אחת בהיסטוריה שנלחמה על קיומה פעם אחד פעם בשטח שלה כמו ישראל, אז מה הפלא שלנו יש עמוד שדרה חזק ויציב, גם אם מנסים לשבור אותנו אנחנו קמים.
אז… כן, בשיח הפנימי ביננו ובישראל חשוב לשדר חוזק, אחדות, אמונה ובטחון – וברור לכולנו שיש לנו את כל הסיבות לזה ובוודאי שחשוב שתפגינו חוזק כשאתם אומרים את דעתכם ותעמדו על שלכם, יחד עם זאת וזה לא נוגד:
דעת הקהל העולמית נוטה ללכת עם הצד החלש ולכן הדרך הטובה ביותר להסביר את המצב בישראל היא להפגין חולשה: פחד, כאב. זה נשמע אולי מנוגד לאינטואיציה, אבל זהו טריק פסיכולוגי יעיל. כשאנשים רואים צד שנראה חלש, הם נוטים להזדהות איתו יותר.
ובואו, בכל אחד מאיתנו יש את התחושות הללו.
אנחנו עם שכואב לו, אבל אנחנו עם שנלחם.
2. חיסכון בזמן
העולם הוא מקום עמוס (שחקו אותה מופתעים), ואנשים נוטים להיות קצרים (גם אנחנו לפעמים).
נכון, יש לנו הרבה מה לומר ולהציג אבל תחשבו לרגע כמה מורכב להסביר את הקונפליקט שהסבא רבה כפול כמה, חוו.
לכן, חשוב להעביר את המסר שלנו בצורה קצרה וקולעת. השתמשו במילים פשוטות וברורות, והימנעו ממושגים מורכבים, למשל: הביטוי שנוצר על ידי הבלוגרית אלה קינן Hamas is Isis או Never again is now, The west is next וכו'.
אגב חשוב, אם לא רוצים להקשיב לכם ואתם לא מעבירים את המסר, דעו מתי לשחרר. חבל על הזמן שלכם.
3. תשאירו את המספרים בספרים
נתונים יבשים לא תמיד משפיעים על רגשות. לכן גם ירוע של טרגדיה לאומית שתסופר דרך סיפור אישי, הי דרך חזקה להפעיל את הרגש למי שמקשיב לכם (במיוחד כאלו שצמחו על נרטיב אנטי-ישראלי שלא יהיו מוכנים לקבל עובדות).
תשתמשו בתיאורים ומילים שנוגעים ברגש, אתם יכולים לשלב סרטונים שמגבים ומוסיפים לסיפור האישי. כל אלו יצרו הזדהות ויעצימו את מה שכבר נכתב בסעיף הראשון.
למה פחות מספרים?
כמה שזה מפתיע, הם לא מציגים את גודל הזוועה שהיתה, אלו נתונים יבשים וככאלו – הם לא מגרים שום רגש ו… כשמדברים מספרים אנשים משווים וקרוב לוודאי שמספר ההרוגים בצד השני גבוה משמעותית (גם אם מדובר במחבלים. אנשים לא מבדילים, כי הם לא מבינים ולנו יש את כיפת ברזל, תודה לאל)
4. אנחנו אזרחים, לפני הכל
לנו, אזרחי ישראל, יש רגישות על כל נפגע, בין אם זה אזרחים ובוודאי כשזה חיילים (נוגע לשני המינים כמובן).
בעוד שבעולם הם חוגגים במסיבות קולג' אצלנו מחזיקים נשק בגיל 18. תחשבו על זה לרגע, על זה נאמר "בפער"…
לצד כל הכאב שבעניין, במלחמה נתפס שחייל הרוג זה "לגיטימי" או "הגיוני", פחות נתפס ובלתי נסלח כשמדובר בילד, קשישה, תינוק ואישה בהריון שנרצחו או נחטפו.
כשאנחנו מטיילים בעולם, בעיקר בטיולים אחרי צבא (אבל לא רק) הרבה נתקלים בשאלה: "שירתתם בצבא? יריתם ברובה" ואת התפיסה שאנחנו קודם אזרחים לפני היותנו חיילים צריך לעזור לראות, לכן צריך להתמקד ולהשתמש בסיפורים אישיים, כך יותר קל להזדהות.
5. כולנו אוהבים כלבים, ילדים וקשישים
כשרואים סרטון של כלב או ילד (בין אם שמח או במצוקה), המוח משחרר הורמון שמפעיל לנו את הלב, כך גם שאנו נגיד נראה קשישה רוקדת, הולכת יד ביד עם בן זוגה או מדדה בהליכה זהירה. אם בשגרה זו נוסחא שמעוררת רגש, אז ברור לכם שגם במלחמה.
הלב של אף אחד (נורמלי ונורמטיבי ,כן?!) לא יכול לעמוד מול ידיעה של התנהגות ברוטלית למול כלב, ילד או קשישה שמשתמעים כחסרי אונים בדרך-כלל.
תמונות וסיפורים שלהם היא דרך לעורר חמלה.
6. אנחנו מדינה מערבית
יש אנשים, בעיקר אלו שלא ביקרו בישראל, מדמיינים אותנו רכובים על גמלים, חמורים ונוסעים ברכבים ישנים (אני באופן מפתיע נתקלתי בזה יותר וגם לצד הסטארט אפ ניישן).
אנחנו חיים וגם נראים יותר כמו כל מדינה מערבית אירופאית-אמריקאית-מדינות הגדולות בפסיפיק.
אנשים נוטים להזדהות עם מה שדומה להם, ולכן חשוב להדגיש את זה הדימיון בין ישראל למדינות המערב, בדברים שאנו אומרים (או כותבים) להעניק תמיכה של תמונות תוך כדי הסיפורים (כן, גם כשיושבים פנים אל פנים), לכלול דוגמאות לתפיסה שהיא מעבר לניראות, כמו: סוגי הלימודים בבתי הספר, תוכניות על העתיד, חופש ביטוי, בטחון ועוד.
7. תהיו אתם
לכל מה שנכתב לפני, הוסיפו את האותנטיות שלכם. לא צריך ליפות דברים, תסתכלו עליהם בעיניים, ותרשו לעצמכם להיות באמת אתם בלי פילטרים,
שתפו בכאב וגם אם אתם לא מוצאים את המילים המדוייקות באנגלית או בכל שפה אחרת שאתם מתקשרים כשמטיילים – שחררו, לא צריך להיות מושלמים כשמתארים רגשות וחויות.
האמינו לי שהאותנטיות מגשרת על כל מילה או שפה שנשברת. לי יצא פעם אחת לפחות לנגב דמעות כשתיארתי את התסכול שבחוסר אונים שלא מבינים מה אנחנו עוברים. בסופו של יום, כשאתם מדברים מהלב, זה משפיע על האנשים שמקשיבים לכם וזו הדרך להתחבר לאחרים.
8. זעזוע לא אפקטיבי
כולנו נחשפנו לסיפורים, תמונות וסרטונים מזעזעים כאלו ואחרים. האוטומט שלנו לשתף ולרצות לספר, אולי גם להראות כדי לזעוק, לטלטל, להרעיד, כאילו לגרום לאחר באמצעות זה להבין את התחושה הפנימית שלנו. ביננו, חלק מהאנשים לא יהיו מסוגלים לראות ויש שכלל לא ירצו לראות.
היות והם יכולים לשרת את המסר, חשוב להשתמש בזה בזהירות ולפני שמראים משהו, אפשר לתאר.
יש משהו במילים שמאפשר למוח יותר לקבל את האסון שעברנו כאן וזה עוזר לאנשים להתחיל להבין מה הם הולכים להכיל.
אם משתמשים בהם בצורה לא מתאימה, אתם עלולים להרחיק אנשים.
לכן, אם כבר בחרתם להציג למישהו משהו, תרגישו את האדם שמולכם, אל תנחיתו עליו משהו שלא ניתן לעיכול וכך תדעו איזה תמונה או סרטון יהיו לו קלות לעיכול אבל עדיין מטלטלות. בתחתית הכתבה קישור לאתר שיכול להוות בסיס לעניין.
9. הלו"ז לא באמת חשוב
אנשים לא באמת עוקבים אחרי ההתפתחויות, זה לא ניהול פרוייקט, משימה שיש טיים-ליין ברור ומוגדר או חוויה מתפתחת כמו שאנחנו מחוברים וחווים.
בתקשורת ובסושיאל כל הזמן מופצות תמונות לעולם, בעיקר של מה שקורה בעזה (הפסקתי לשאול למה) ויש מקומות שכבר שכחו מה קרה ב- 7 באוקטובר ואיך הכל התחיל.
זה הזמן לחזור לסיפורים האישיים מהטבח הנורא זה יוצר תחושה שזה קרה עכשיו.
10. תחסכו בהתלהמות, אלימות וגזענות
כל אחד ואחת מאיתנו יכול להיזכר רבאחת מהתחושות הבאות: כעס, זעם אפילו נקמה. יש עוד כמה מילים קיצוניות, אבל בהסברה אין מה לתת להם במה.
זוכרים את הסעיף הראשון? אז כך המעגל גם נסגר, כי אף אחד לא אוהב בריונות (זוכרים את סיפור דויד וגוליית).
אנחנו לא אוהבים גידופים, קללות וקריאות נקמה (להרוג יהודים, לשחרר את פלסטין), כמו שאנחנו לא מתחברים לזה ברשת, אנחנו בוודאי לא נתחבר לזה גם מחוץ. לא רק שזה יכול להוביל לאלימות כלפיכם, זה עושה נזק למדינה, ברמה ההסברתית.
בהסברה, את האימפולסיביות שמים בצד ולוקחים נשימה. אם בסושיאל לפני שמפרסמים משהו נושמים, מסתכלים בעיניים פקוחות מה היינו מרגישים ואז משגרים, כך גם פנים אל פנים. ברגע שמתמקדים בסיפור וברגש האישי, הדרך תהיה אחרת.
וכן, ברור שאפשר לשתף שהמקרה גרם לתחושה כזו, אך יש פער בין לתאר את התחושה לבין להפגין אותה החוצה בצורה ש… ביננו – כלל לא משרתת או מקדמת (האם באמת הקשבתם פעם למישהו מתלהם? קרוב לוודאי שהמחשבה שלכם כבר נדדה למקום אחר או שזה פיתח אצלכם אנטגוניזם?).
מוטיב חוזר, קישורים חשובים ומילה לסיום
בכתבה מהעבר שגם התייחסה להסברה כתבתי: "כל אדם בעולם, וישראלי בפרט, נושא על גבו מטען אישי וגם דגל", ואני מוסיפה זה משנה אם מוסתר או גלוי.
לכן, הסיפור הסיפור האישי משמש כלי להמחשה בהבנת התופעה המורכבת של ההסברה ואין באמת דרך אחת נכונה להתמודד איתה, יחד עם זאת – הטיפים המוצעים בכתבה זו יכולים לעזור לכם להעביר את המסר שלכם בצורה יעילה יותר.
* תודה מיוחדת נשלחת לאמיר בר-לב על ההשראה שפרסם את הנקודות של ניב חורש, מנכ"ל ראובני פרידן, שכתב והגה את הכללים החשובים שנגלו אלי בימי מלחמת חרבות ברזל ומשולבים עם נימה אישית בכתבה.
• הכתבה מתמקדת בהסברה לתגובה אנטי-ישראליות ופחות להסברה יזומה או פעילה להעלאת המודעות של הקונפליקט.
אתרים, פרופילים מומלצים וכתבות נוספות בנושא הסברה אנטי-ישראלית:
אתר המסביר את מפת האירועים ב- 7 אוקטובר, 2023 (מבט על ומקרוב, כל נקודה היא מישהו או מישהי שנרצחו ובלחיצה מספרת את סיפורו)
כתבות נוספות מהעבר בנושא: לחוות מלחמה בצד האחר של העולם (על צוק איתן) ; פוסט ההסברה הגדול (אוגד במהלך צוק איתן, בין החומרים יש גם סרטונים שרלוונטים גם היום)
יוסף חדד
נועה תישבי
Stand With Us
Nathaniel Buzz
Emily Schrader
באינסטגרם שלי, יצרתי היי-לייט קצר, בו יש קישורים גם לחשבונות אחרים/נוספים בטיק טוק
