ממילאנו, בירת האופנה, דרך נופים משתנים של אגמים, עיירות, שווקים וחגיגות מקומיות, עד למרבדי השלג הצחים של הדולמיטים וחזרה.
הפעם יצרתי עוד טיול עם משמעות חוויה ראשונית בטיול חורפי.
על המסלול שמתאים לא רק לחודשי החורף וטיפים להתנהלות בטיול שכזה.
בדיוק כמו שאני
יצאתי לדרך, אחרי תקופה ארוכה שלא עליתי על טיסה (קורונה וזה…) בחודש דצמבר, בזמן שמסביב פורסמו לוקיישנים שונים על שווקי כריסמס ואחרים חלמו על סקי, החלטתי לצאת לטיול קצת אחר לכבוד יום ההולדת.
שני יעדים היו על המפה, אחרי התחבטות שהוכרעה בזכות הגרלה אישית קטנה, מצאתי את עצמי גם באיטליה.
החלטתי על צפון איטליה. כמה שינויים קרו בדרך ובסוף טסתי אליה לבד.
למרות שזו לא הפעם הראשונה שאני יוצאת לטייל לבד, היו שאמרו לי שהשתגעתי, שאבלה הרבה בדרכים ולא אספיק לראות או לחוות, או שהמליצו שעדיף להתמקד באזור אחד ולעשות טיול כוכב והיו שאמרו שבכלל כדאי שאוותר ואטוס למקום אחר כי הרבה יותר חם.
מי שקורא אותי זמן מה – היופי בטיולים, זה כל אחד ואחת יכולים ליצור לעצמם את החוויה שיכולה להפוך להיות מסע עבורם. רק צריך לדעת איך וכמובן בהתאם להיערך וכאן… בהחלט זה היה הכרחי. מעולם לא עשיתי רואד טריפ כזה חורפי ובשורה התחתונה, עוד לפני שאשתף במסלול – זו היתה חוויה סופר מעצימה.
זה לא סוד שככל שנשהה במקום, נדבר עם מקומיים, נקרא באתרים שונים ונאסוף מידע – נגלה שלכל מקום יש מה להציע, הרבה יותר מהמקובל והמוכר.
ידעתי שהפעם לצד טיול עם הרבה טעימות (שידעתי שזה יהיה כך מראש), הוא יעניק עומק פנימי – מה שבדיעבר הסתבר כמאוד נכון. והחוויה החיצונית השאירה רצון לחזור בעונה אחרת ולחוות עוד.
ארזתי טרולי לשבועיים לשני יעדים שונים ואותי 😉
למה לבד, איך מרגיש ועם מה מתמודדים או מה לוקחים, איך אורזים בגדי חורף בטרולי והיכן מכבסים, נשאיר להזדמנות אחרת.
באיטליה בהרים ובאזורים הנישאים למעלה מ- 2,500 מטרים נערם שלג ואתרי הסקי בדרך-כלל פועלים מנובמבר עד סוף אפריל.
הפעם אני כאן כדי להעניק זוית נוספת לטיול חורפי שיכול להוות חלופה בעונת הסקי או טיול בפני עצמו בעונות אחרות.
המסלול המוצג מתאים למטייל.ת לבד, למטיילים בזוג וגם כחוויה משפחתית – ברור שכל סוג של טיול כזה, יעניק משמעות אישית אחרת.
מילאנו בקטנה - מה עושים 12 שעות בבירת האופנה?
טיסת EJU2564 של איזיג'ט יצאה בזמן, תכלס מכל חברות הלאו קוסט, הם תמיד הוכיחו את עצמם.
למרות שנחתתי לרחובות רטובים והיה צפי לגשם, החלטתי ללכת ברגל לכיוון ההוסטל. לאורך הטיול אשן במקומית שונים, זו היתה ההחלטה עוד לפני שטסתי.
בשונה מטיול ארוך כמו שהייתי בדרום אמריקה בו שילבתי בין סוגי החדרים, כאן בחרתי בחדר פרטי. יש משהו כייפי בלינה כזו – מצד אחד פרטיות נעימה ויחסית זולה, ומצד שני חוויה מקומית ומפגש עם עוד אנשים (חשוב וכיף בעיקר כשמטיילים לבד – ואם לא ניסיתם, תנו לזה הזדמנות, אולי תופתעו מרמת השירותים והדברים שתקבלו).
15 דקות של הליכה בין סימטאות ורחובות מוארים. סוף-סוף ההתרגשות החלה לפמפם והלב מתרחב. העיניים סורקות כל פינה: עלה שלכת שמצא דרכו על מעבר החצייה, אבנים משובצות אנשים, חנויות וצורות של מבנים ודלתות.
הגעתי להוסטל, בחרתי נכון, פאב קטן למטה, לוקיישן של 10 דקות הליכה מהדואמו, התארגנות קצרה ויצאתי לפגוש חבר שכבר שנים ניסינו לתאם בארץ, ובסוף דווקא שם.
עם הכניסה לכיכר בעוד מחזה הקתדרלה המרשים לפני, מוזיקה בוקעת מאקורדיון קיבלה את פני, כמה מקומיים החלו לרקוד. החיוך התנוסס על פני. זהו, אני כאן.
גלריית ויטוריו עמנואל, שמהווה מרכז קניות מעוצב ומפואר עם כל השמות של מובילי האופנה בעולם מוארת ורק מוסיפה לאוירת הכיכר שגם ככה היתה בצבעוניות הכריסמס. צבעים שעוד ילוו את הטיול הזה בכל פינה.
למחרת בבוקר, הייתי כותבת השכם, רק שהקור דחה קצת את היקיצה והרי שבאתי גם להתפנק, צעדתי לעבר הכיכר. הזמנתי כרטיסים לדואמו לשעה 9:00 בבוקר. אין ספק שבאיטליה עוד אגלה זו שעה מוקדמת ולאט לאט העיר מתעוררת. במקרה מצאתי מקום קטן שמכין קפה. הטמפרטורות הנמוכות מסתבר יצרו שכבת קרח דקה על רצפת הכיכר המשולבת אבן שיש, החלקה צפויה, אז מומלץ ללכת על החלקים שלא עשויים משיש -אל תשאלו איך אני יודעת 😉
לקתדרלה אפשר לעלות ברגל (יקח 10 דקות בערך) או במעלית. החלטתי ברגל בשאיפה שאוכל לראות את הקתדרלה, זהו שלא, אז זה היה רק ספורט. המעבר צר למדי ומלא מדרגות שלאו דווקא שוות בגובהן. את הכרטיס מומלץ לרכוש מראש דרך האתר. בחורף להערכתי כדאי להזמין לשעות היותר מאוחרות לאור שכבת הקרח שכל זמן שלא מפשירה הם לא מאפשרים גישה לקומה השנייה (בשום מקום לא קראתי על זה, אז באהבה ממני אליכם). בקיץ להערכתי מעומס תיירים, כדאי להזמין לשעה מוקדמת.
מהדואמו עשיתי פעמיי לעבר אחד הפארקים המוכרים במילאנו: סמפיונה.
לצד סיפורים של בתי מלוכה, ארכיטקטורה מרשימה, בעיר למעלה מ- 50 פארקים עם מסלולי ריצה, שבילי אופניים, פינות ישיבה וכמובן מרחבים ירוקים למשחקים, בחלקם אפילו במות להופעות.
טירת ספרזה (Sforzesco) / קורטיטה דלה ארמי (Coritite delle armi) תקבל את פניכם אם תגיעו מכיוון הכיכר ובקצה השני מבנה מרשים של שער השלום, קצת מזכיר את שערי הניצחון בערים אחרות. אהבתי את השינוי המרענן בכינוי שהעניקו לו פה.
הקור שבחוץ לא מנע מאנשים לצאת ולחקור, גם בצד הזה של העיר תמצאו את אחד משווקי הכריסמס. אחד הדברים שאני אוהבת לבחון איך האוירה מרגישה ואין ספק שלכל שוק יש צביון מקומי משלו, גם אם מדובר באותה העיר.
בין השבילים המסתעפים, גשרים מעוצבים, אגמים, אפילו ברווזים, יש הרבה מה לראות אז כדאי להקדיש לפארק כמה שעות,
בדרך ל/מ על הכביש הראשי במבנה מרשים נבנה סניף הסטארבקס מהיפים שראיתי. כן, אני באיטליה, ברור שאין על הקפה האיטלקי, אבל שווה לפחות להיכנס. מקפיצה קטנה למקום גם בדרך ל וגם בדרך מ, אני יכולה לומר שאם אתם רוצים לשבת תגיעו מוקדם – גם 8:30 הולך, אחרת תצטרכו לחכות בתור.
הזמן שהקצבתי לעצמי הגיע לסיומו, ארוחת צהריים קלה והגיע הזמן לאסוף את הרכב ולצאת לעבר היעד הבא.
אני יודעת שעוד אחזור, יש עוד הרבה אזורים לחקור ולגלות: פארקים נוספים, אזור התעלות, רובע עם גרפיטי ועוד.
לא הבנתי איך אמרו לי שמספיק 24 שעות במילאנו…
וולקום אגם גארדה?
הנסיעה ממילאנו לסירמיונה, הנקודה הראשונה, צריכה היתה לערוך שעה וחצי, בנסיעה ישירה דרך כביש האגרה, באופן כללי השימוש בכבישי אגרה מקצרים את הדרך במרבית המקרים, אך נראה שלא הפעם כי הוויז הפנה אותי לכביש מקביל.. ערפל כבד עטף את האזור והאט את הנסיעה, שלוש שעות של נהיגה באוירה קצת אפורה, חלק מהחוויה.
רק… איפה אני ואיפה לשבת עם קפה מול האגם לעת שקיעה?
סירמיונה - עיירה ציורית שהיא חצי אי
האיטלקים מתחילים את היום מאוחר, בעוד שהעיר מתעוררת לאיטה ומתוך ידיעה שיש עוד דרך ארוכה לפני, החלטתי לצאת מוקדם לעבר העיר העתיקה.
שכבת קרח דקה מכסה את הזכוכית, בזמן שאני מחכה שהיא תפשיר ואוכל להתחיל את הנהיגה בדקתי אם יש שרשראות שלג ברכב. זוכרת ששאלתי על זה מראש ובלילה עלתה המחשבה. איזה מזל, גיליתי ששכחו, מה שאילץ אותי לטפל בעניין לקראת הנסיעה צפונה. התייחסות חשובה לנושא בסוף הפוסט.
לצד הדאגה לעניין, היום רישמית מתחיל הטיול מבחינתי, אני מחוייכת מבפנים.
דמיינו לעצמכם חצי מוקף במי אגם, תוסיפו לזה עיר, שמרגישה כעיירה באזור התיירותי שלה, מעוטרת בעתיקות ושרידי מבינים, חוף פראי, מי גופרית ופארק – זה רק חלק מסירמיונה.
העיר מושכת אליה מבקרים רבים יחסית לפופולארית שלה, אם תשאלו מקומיים הם יגידו שזה משום שמצודת סליגרי מתנוססת בלא מעט ברושורים שמקדמים את אגם גארדה ואכן, לאחר שהחניתי את הרכב מחוץ למרכז העיר העתיקה, זו אחת הדרכים לשמור על מה שהם מכנים "קיימות סביבתית" בעיקר וגם לשם שימור.
הליכה קצרה לעבר הכניסה לעיר, כשהשמש עולה לאיטה על האגם מאירה את ההרים המושלגים הנראים למרחוק, מקבלת את פני המצודה המרשימה (שאפשר להיכנס ולחקור אותה גם). הולכי הרגל וכלי הרכב חולקים את מרבית השבילים, בעיקר אם צועדים בכביש המרכזי המוביל לקצה האי.
פוסעת לעבר קצה האי. צבעוניות הפרחים, צמחים במרפסות מסביב, לצד עלי שלכת זהובים בשבילים, מוסיפים נופך כה ציורי.
חנויות המזכרות ובתי הקפה הקטנים עדיין סגורים, "כשאחזור הם בטח כבר יפתחו", משערת לעצמי ואתבדה חלקית (מזכירה, אני מחוץ לעונה והאיטלקים מתחילים גם כך מאוחר).
כשאני מבקרת בערים, לרוב זה ההליכה שלי היא יותר שיטוט על גבול האיטית, העיניים סורקות מסביב, מנסות לשאוף לריאות אוירה כי זה מה שישאיר את החותם אצלי: התחושות שהמקום מותיר בי.
אתר המעיינות החמים טרמה די קאטולו יעניק טבילה, תרתי משמע בקסם של המקום, כבר הבנתם שהזמן הקצוב לא איפשר להנות מזה, אלא רק את הסביב של הנוף הטיבעי: פארק ירוק רחב ידיים, לצד ארכיטקטורה ובניינים קדושים, שרידי מיבנים ובין לבין שביל שמזכירים לי שעודני מוקפת במים.
בקצה האי רגע לפני שמגיעים למוזיאון ואתר חפירות אריכיאולוגי המכונה מערות קאטולו (גרוטה די קטולו) ואם תבקרו תגלו שהן לא באמת מערות, ניתן לבקר בנקודת תצפית המשקיפה לעברו השני של האגם ומבט מעל על חוף ג'מייקה שממה שקראתי, הגישה אליו מאתגרת ולכן לא מתאימה לכל גיל.
בחזור, כמו שקיוויתי, מצאתי מקום להתרענן בקפה לפני היעד הבא, שלפתי את יומן המסע בצאתי אומרת תודה כהרגלי וכתגובה המלצר אמר לי תודה ומיהר לתת מענה למישהו שפנה אליו. נפלה לי הלסת, כל פעם זה מפתיע אותי מחדש ומעלה בי חיוך של ממש. חבל שהוא מיהר לפני שהספקתי לשאול מה הסגיר אותי.
יש משהו שקט בזה השמגיעים למקום לפני כולם. נכון, יש מב שיהיה סגור, אבל השקט הזה מאפשר להתחבר להוויה של המקום ולראות איך הוא מתעורר לאיטו.
פסקיירה דל גארדה - עוד עצירה בדרך צפונה
איך אני אוהבת המלצות מקומיות, הן לרוב קולעות ב- 100%, הפעם ההמלצה הובילה אותי לעבר פסקיירה דל גארדה (Peschira del garda) – אחת העיירות, מיני רבות, המומלצות לעצור לאורך האגם.
מיד לאחר שהחניתי את הרכב, צלילי מארש של תזמורת התנגנו להם מהיכנשהו, כדי להבין על מה מי מו, עליתי לראש הגבעה לתצפת על ה"מהומה", בעודי צועדת נזכרתי שהיום זה יום חג מקומי ונראה שזה חלק מאיזה מצעד (אתם בודקים מראש אירועים מיוחדים? מלבד שעות פתיחה של מקומות לפעמים יש חגיגות שכדאי לקחת בהם חלק).
מראש הגבעה זה נראה נחמד, רגליי הובילו אותי מטה בדיוק אליהם, הצטרפתי לצעדה. איזה כיף לחוות את האוירה 🙂
הנסיעה שעוד צפויה לי היום אילצה אותי לעזוב את התהלוכה כשהגיעה למרכז העיירה, כדי להסתובב בה קצת.
בתוך תעלת מים שחוצה את מרכז העיירה לצידה האחר, מוקם מידי שנה בתקופת הכריסמס מיזם מיוחד שמספר את סיפורו של ישו ורגליי הובילו אותי לעבר נקודת תצפית, מוזיקה בוקעת בין העצים, את הגזעים ומהענפים עיטרו פרפרים מעוצבים לבנים, התקרבתי וראיתי את עיטורי הנורה בפנים.
שני המייצגים האלה רק עודדו אותי לדמיין את הצבעוניות המוארת מהמים בשעות הערב. גם לכם זה קורה לשוט בדמיון?
מציצה אל השעון, אין לי מושג מה יהיו תנאי הנסיעה ולא בא לי שוב להיכנס לנהיגה בחשיכה ולמרות זאת מחליטה לא לוותר על נסיעה לאורך האגם.
נסיעה לאורך האגם, הרבה עולם
הנהיגה לאורך הכביש הצמוד לאגם היתה מבחינתי האופציה היחידה, למרות שהוייז התעקש לקצר לי את זמן הנסיעה בכביש המהיר המקביל אלי.
לאורכו ולרוחבו של האגם עיירות נוספות, יש שאומרים ציוריות לא פחות, לשם כך נראה לי שצריך להקדיש כמה ימים שכן אגם גארדה נחשב הגדול ביותר באיטליה.
ההמלצה של פסקיירה היתה בול פגיעה, המלצה נוספת שאותה מקומית העניקה היתה לאזיסה, שאני יכולה להודות בדיעבד שמכל העיירות שראיתי בדרכי צפונה היא השאירה בי את החותם לחזור ולבקר בה, עד כדי שכתבתי ביומן המסע שלי עליה.
כשחקרתי מראש על האזור באתרי התיירות המקומיים,חשבתי לעצור במלצ'סינה מסיבה מרכזית: מונטה בלדו – הרכבל המוביל להר המשקיף על האגם.
עממה, כשרציתי לקנות כרטיס מראש ולא היה אפשר, פניתי למקום ושאלתי האם יש תקלה. הסתבר שהם פותחים את הרכבל ב- 24.12 לכבוד הכריסמס ובמקורות אחרים דיווחו שפותחים באפריל.
בקיצור, כמו שכבר הבנתם – תמיד שווה לבדוק מראש ואם היתה התוכנית להתמקד רק בגארדה קרוב לוודאי שהייתי צועדת במעלה ההר או בודקת אם כביש הגישה עם הרכב פתוח לתנועה, נראה לי שווה לשבת על כוס שוקו חם.
אזור האגם בחורף מקבל פנים אחרות, יש שעובדים בשעות מצומצמות ויש שסוגרים את המקום וטסים ליעד חמים יותר. מה שכן פעיל תמיד הם מסלולי ההליכה והאופניים, אם כי חלקים מהם מהם כתוצאה מהגשמים הופכים להיות בוציים ומסוכנים.
בעוד בחורף האזור מנמנם יחסית, בקיץ הוא מעניק שלל אטרציות וגוונים. מספורט ימי ועד טיפוסי הרים ומסלולי רכיבה והליכה נעימים ללא חשש להחלקה, אבל יש יתרון לרואד טריפ מחוץ לעונה, הרבה פחות תנועה, כי בתקופה ה"חמה" מלבד מחירים יקרים יותר, בטוח יש הרבה יותר כלי רכב בכבישים.
השמש ליוותה אותי במהלך כל הנהיגה, דרך הנוף שבאנגלית נשמעת הרבה יותר מושכת scenic route הופכת את הנסיעה למעניינת ויפה.
ככל שהצפנתי, הנסיעה הביאה איתה שינויי נופים תדיר. הנוף התכול של האגם התחלף למרחבים משולבים בהרים עטורים בקצפת. הדרך שעברה בין שני אזורים שונים – מטראנטו ולדרום טירול הרגיש כאילו עברתי למדינה שונה.צורת בנייה שונה, נוף סילעי, צוקים מסותתים כתוצאה ממים ושלגים ובשלב מסויים, עד שהגעתי לבולצאנו, הכבישים הפכו לצרים ומפותלים.
תוך כדי נסיעה, מרחוק קלטו עיני מחזה לבנבן שנצבר על עלי הדשא לצידי הדרך, דקותיים אחר-כך הרכב אותת לי "ice" על הכביש ואת המעלות שעודדו אותי להפעיל את החימום באון-אוף – קור משאיר אותי ערה, ואתכם?
מצאתי את עצמי מחוייכת לצד נדרכת. המוח והגוף נזרקו באוטומט לתקופה שהתגוררתי וטיילתי בניו זילנד כשאזורים חשובים היה שלט המזהיר Black Ice.
בולצאנו - תמהיל של תרבויות בשלל צורות
בולצאנו, או בוזן בגרמנית, היא נקודת מפגש או אם תרצו תערובת של ממש בין מדינות, תרבויות, טעמים.
בין מסורת עתיקה לעדכנית, בין לבין או אולי באופן מדוייק תחושה של גם וגם. היא מייצגת תחושה של שתי מדינות שצועדות ביחד ומאפשרות ביטוי משותף, זאת לצד חוויה של בין שניים: מצידו האחד של הנהר תחושה של רצון לשימור היסטוריה, שורשים וערכים, ובצידו האחר – באזור התעשייה, פיתוחים חדשניים מבקשים לתפוס את מקומם.
אז איך מתחילים לספר על התמהיל שיש בעיר, שכן אני יודעת שעשיתי קמצוץ ממה מהעולם המרתק שיש לה להציע.
השילוב הייחודי מתבטא בסגנונות אדריכליים שונים – מצד אחד צבעוניים ומזמינים, מצד שני מרובעים, אולי אפילו מעט קודרים אך מרשימים.
אוכל שלכשעצמו יכול להוות אטרקציה לחובבי הפודיז ממסעדות מישלן ועד לאוכל כפרי (לא אני. מודה. שמתי לעצמי מטרה להצטרף לסיור אוכל באחד מהיעדים הבאים, פשוט כי כשאני מטיילת יש לי נטייה לשיכחה בעניין).
והשפה – איטלקית וגרמנית שגורה בפי המקומיים, לצד השלטים.
שיא העונה נחשב בין יוני לאוגוסט, בה בירת דרום טירול מהווה נקודת מוצא אידיאלית גם לטרקים וטיולי אופניים, כמו גם פסטיבלים שונים בהם המפורסם Calici di stele שהופך אותה לבימה של יין, אך בחורף, האטרקציה המרכזית של האזור הוא אתרי הסקי (למי שלא מעוניין לישון בריזורט) וכמובן לקראת חג המולד להוות את הבית לשוק העתיק ביותר באיטליה ושנחשב אחד היפים והשמחים שיש למדינה להציע (סליחה מילאנו). כפועל יוצא מכך היא מוארת וצבעונית במיוחד, כמו גם במהלך מסורת של יותר ממאה שנים בתקופת האביב בשוק הפרחים השנתי.
התבוננות זריזה במפת העיר העידו על שבילי טיילת שגם משתלבים זה בזה, יש שאומרים שמדובר בכמה עשרות של שבילי אופניים והליכה, אל חלקם ניתן להגיע ברכבלים שיש במרכז העיר – לא עשיתי כדי לספר. אני באמת לא צריכה סיבה מיוחדת לחזור לכאן, האזור שבה את ליבי בצורה עמוקה ומרשימה, בפוסט הבא תגלו למה.
קר. מאוד. הגעתי בדיוק לשעת הערביים והטמפטורה צנחה. הורגש ממש, אך זה לא מונע ממני לוותר על אוטובוס ולצעוד לעבר המרכז. כשהולכים מגלים עולמות מופלאים 😉 גם אתם כאלה?
הצעדים שלי לאורך הפארק התערבבו למשמע המים הזורמים לאורך נהר אדיג'ה. המהווה את אחד מ- 3 הנהרות העוברים בעיר. פונה שמאל ולפתע, מוזיקה מרחוק, קולות אנשים ואורות מנצנצים. הגעתי לכיכר. איך אני אוהבת כיכרות, לא אלו שמסתובבים סביבם כשאנחנו ברכב, אלא פיאצות כאלה שאפשר להביט לכל עבר, במיוחד אם מרגיש בהן שהזמן עוצר מלכת. כזו היא פיאצה וולטר. אז כבר הבנתם שהשוק והאירועים האחרים מתקיימים בכיכר המרכזית. אומנם היא סמוכה לציר מרכזי, אך כנראה ששפע האוירה והאנשים עשו את שלהם והסתירו את זה מיד. מעניין באמת איך זה מרגיש ביום-יום שם.
הכל מושקע, יפה ומתפרס על הרבה רחובות, שלוחות וסימטאות. ניחוחות של סבונים לצד מאכלים מקומיים, ריח של שמן עמוק לצד יין חם מתוק. הסתובבתי הרבה, ללא מטרה מיוחדת או אולי כי הבטן ביקשה לארוחת ערב והתבוננתי באיזה תור הכי קצר להתיישב לארוחת הערב. הפור נפל או התור הכי קצר היה ב- Franziskanerstuben כן, אם לא הוזמן מקום מראש, שווה להגיע מוקדם (סביב 19), אחרת תמצאו את עצמכם מחכים והרבה זמן.
עוד סיבוב בכיכר ושלוחותיה ו… הגיע הזמן: מונדיאל. עוד שבוע וחצי הגמר. אני באיטליה, הייתי בטוחה שתהיה אוירה. חייבת להודות, טעיתי ביג טיים. איכשהו מצאתי פאב ספורט בודד שמשדר את משחקים. מיציתי את השוק והכיכר להיום והלכתי אליו. כשהתיישבתי בשולחן הבנתי ש..איך לומר: אני היחידה שאוהדת את ארגנטינה. היה משעשע, במיוחד שהתפתחה שיחה עמוקה עם אחד האוהדים על התרבות המקומית, על חווית הטיול לבד ועל מה שיש לאזור בכלל ולבולצאנו בפרט עוד להציע: ביתו ביתו של איש הקרח האלפיני אוצי (Otzi), במוזיאון לארכיאולוגיה, אתרים וטירות מתקופת ימי הביניים ועד תחילת המאה העשרים, פוניקולרים, כפרים וכרמים
הגיע הזמן להוריד הילוך, הכנתי את כל השכבות. מחר יום מיוחד.
להיי-לייט בקרו באינסטגרם
המשך הטיול וטיפים נוספים לבולצנו בפוסט הבא 🙂
