הערבה היא מקום שכמעט כל אחד עבר בו לפחות פעם אחת, אבל עם יד על הלב אני חושבת שבערך כמעט כל אחד מכירים אותו ממש מעט.
בדר"כ נעבור במקום במהירות, יש שיעברו כמטאור ויהיו פעמים שנשתרך אחרי משאית ואולי נעצור לקפה התרעננות קצר.
לעיתים רחוקות, אם בכלל, מישהו יחליט שהוא עורך באזור סיור של ממש.
הערבה היא תמיד בדרך ל…, אבל אף פעם לא היתה היעד, לפחות לא עבורי ובכל זאת, יש בדרך הזו ערך.
לא מפתיע שאני כותבת על ערך, נכון? 😉
ערך, זה מושג שלעצמו מיוחד, כי תכל'ס בעוד שהרבה ממנו הפך להיות "מקדש את המטרה", למצוא את הערך של מקום, היא חוויה בפני עצמה ואם נוסיף לזה את המשמעות עבור עצמנו, בכלל זכינו.
אנחנו עסוקים בלהגיע ממקום למקום, "לכבוש" או לסמן V על יעד וכשהגענו אליו אנחנו ממהרים כבר לעבר היעד הבא.
רגע, תנו לנשום, לחוות. אבל איך אפשר אם אנחנו נוסעים בכביש הערבה , מבלי להרגיש את הסביבה בכלל.
אנחנו נוסעים עם מזגן שמחליף את אויר המדבר (פשוט כי לרוב חם), המוזיקה מחםלילפה את השקט או את הרוח וענפי עצי השיטה ואם לא אנחנו נוהגים, אז קרוב לוודאי שמי שמסביבנו במקום להסתכל מבעד לחלון, מביט במסך או נרדם.
זו הפעם הראשונה שעצרתי בכביש הערבה. ממש עצרתי, ניצלתי הזדמנות שנקרתה בדרכי והתארחתי בעין יהב.
עין פלוטית, מכרה של אהבה?
מעין האהבה, מסתבר שכך המקומיים מכנים אותו ואני יכולה להבין למה הוא קיבל את הכינוי הזה, תפעילו את הראש כשתקראו את המילים הבאות.
בדרום ים המלח פינה מוסתרת, תכל'ס יש מצב שעברתי בכביש בעבר ולא שמתי לב לזה בכלל. החניון הקטן יחסית עם שלט פנימי לא מושך מספיק את העין כדי לעצור את הנוהגים בכביש. במרחק קצרצר של כמה פסיעות ומדרגות, מתגלה המעיין.
ספסלים מסודרים בצל העצים ומדרגות מובילות לבריכת מים מתוקים עם דגיגונים, כשאני הייתי (אוגוסט) גובה המים היה עד מותניים למבוגרים.
כמה דקות הייתי עם עצמי, הקפה שנסע איתי מדימונה היה בחמימות הרצויה, עם סיומו נכנסתי לטבול. מושלם.
בתזמון מטורף ברגע שיצאתי הגיעה משפחה.
בקיצור, להגיע מוקדם., עם קפה, מאפה או כל נשנוש. זה מאסט.
אה, ולמה קוראים לו מעיין האהבה… בזמן שחשבתי על משהו אחר מסתבר שאגדה מקומית מספרת שמי שטובל במעניין ואח"כ שוטף את פניו, אהבה אבודה תחזור אליו.
עד לכתיבת מילים אלו, עדיין זה לא עבד, אם יחול שינוי מבטיחה לעדכן את הפוסט.
השעה 11 בבוקר, חום אוגוסט מתחיל להפגין אותותיו ואני מתחילה לחשוב בשנית אם נכון לצאת לעשות מסלול. גם אם הוא קצר, בן שעה ולמרות שאני ערוכה ומוכנה, עומס חום כבד וצריך לטייל באחריות.
החלטתי להמשיך לעבר עין יהב. כהרגלי בימי טיולים בחו"ל, אם אפשר לנסוע בדרך עוקפת, שתמיד משולבת בנוף או בסיפור, אלך על זה.
אם לא תשירו שיר לשלום, או לפחות תסעו בדרך השלום
הדרך הסלולה (ברובה) לאורך הגבול בין ישראל וירדן מעניקה מראות שונים.
בין שדות חקלאות של הישובים, למחצבות, מראה של חממות ונקודות תצפית שונות, כשבאופק הרי אדום.
החום המתיש של אוגוסט הראה את אותותיו, אפילו הרוח התישה את עצמה, אך זה לא מנע מתאילנדי לשבת לנהל שיחה במצפור השלום, לרגע תהיתי האם מי מאיתנו מפריע למי (איזה מבטים קיבלתי…).
מרחוק כאילו קרא לי הדגל (אוסטרליה), התקרבתי, רציתי להבין למה הוא שם.
דרך השלום פותחה בתרומת ידידי קק"ל מאוסטרליה, קנדה וצרפת.
בהמשך הדרך חניון הזיל המומלץ לצפייה בלילות מטר מטאורים ומצפור חופרה שחיכה שאחזור לשעת שקיעה.
אורך הדרך 21-24 תלוי איפה תקראו ואם מגיעים מצפון, וויז יוביל לכניסה של דרך השלום ממושב עידן, רגע לפני הכניסה ליישוב לפנות ימינה , שימו לב לשילוטים הקטנים, כי באמצע הדרך מתפצל לדרך עפר לכיוון מזרח/נחל הערבה ומאגר חצבה.
אגב, כשמדובר בדרך עוקפת, אני בודקת אם היא עבירה לכל האורך לרכב פרייבט, כדי שלא אמצא את עצמי בהפתעה בעיקר אם אני לבד. באתר של תיירות הערבה זה מצויין בצורה מסודרת, אבל פחות במקומות אחרים שנתקלתי בהם. בקיצור מפה לשם – זו דרך מתאימה לפרייבט.
עין יהב - תל אביב של הערבה
לאורך שנים בצעירותי, עין יהב היתה עבורי נקודת עצירה להתרעננות באוטובוס מהמרכז לאילת, בערך כמו שהיתה עצירת איסוף קבועה בדימונה.
בהמשך, עם הרכב, היא הפכה להיות נקודת מעבר, בדומה לעצירה אצל כושי או יוטבתה. משהו קצר וממשיכים הלאה.
מעולם לא חשבתי לבדוק שיש באזור מעבר.
עין יהב הוא הישוב הראשון והגדול ביותר בערבה, מרבית התושבים עוסקים בחקלאות מסוגים שונים.
בכניסה לישוב (לא מהצד שבו מסתיימת דרך השלום, אם מגיעים מצפון) מרכז מסחרי קטנטן. לצד סופר, מכולת של התאילנדים (כינוי של המקומיים), אפשר למצוא חנות לבעלי חיים, מכשירי כתיבה וגם בית קפה-יוגורטייה קטנה. בקיצור היישוב והסביבה מעניקים פעילויות ששווה להתעדכן בהם אם מתכננים "לעבור".
לא פלא שעל-פי אנשי האזור, עין יהב נחשבת לתל אביב של הערבה.
עין יהב נמצאת בסמוך לשמורות רבות שמעניקות מסלולי הליכה קצרים וארוכים. רעיונות?
שמורת שיזף, נחל נקרות ונחל ערבה, נחל צפית ותמר, סביבת פארן, צוקים וחצבה וזה עוד לא ציינתי את אזור גב ימין, נחל פרס, חתירה, המכתש וחוץ מהליכות אפשר ליצור חויות נוספות בחוות התנינים ועד לקטיף פלפלים.
צריך רק להגיע במזג אויר נוח, שולה מבית האלוורה אמרה שמאוקטובר עד מרץ הכי מושלם (נרשם ויבדק).
מרכז המבקרים בית אלוורה
בית האלוורה היה המקום הראשון שהפגיש אותי עם היישוב, פשוט כי התארחתי יחסית קרוב לו. אני לא יודעת אם זה ניחוח האלוורה שכבש או המזגן שאיפשר לי לנשום, התלהבתי מהמקום ונראה שהימים החמים ותקופת הקורונה בהחלט משפיעים מסביב.
שולה הגיעה ליישוב לפני 55 שנה, כשמסתכלים עליה אין דבר שמסגיר את גילה, היא עדיין עובדת בחוץ ובימים החמים, השעות הקטנות של הלילה מחליפים את ימים. באדיבות ובסבלנות היא מסבירה על נפלאות האלוורה, על מה שרוקחים ואיך באמת יודעים האם זה אמיתי או לא (מילה משולה: קרם האלוורה לא ירוק).
בזמן ששולה מראה לי בגאווה הודעות מרגשות מלקוחות על הניסים של התכשירים השונים ואיך נראה המטע אחרי החורף, אני כבר מתכננת את הביקור הבא.
זהו מטע האלוורה המסחרי היחיד במזרח התיכון היא מספרת בגאווה וליבי מתמלא איתה. אמא, תודה שביקשת שאביא קרם, כי אני חשבתי רק על עציץ.
ביקור במרכז מצריך להרים טלפון לשולה (אלא אם וקבוצה, נדרש תאום), אפילו מהדרך: 052-3666018.
רגעים קטנים של אתנחתא
המדבר לכשעצמו מעניק הרבה רגעים, בין אם פיזיים ובאם אם ריגשיים.
ביישוב עצמו יש שני רגעי אתנחתא עיקריים: בריכה (שם אפשר למצוא גם את מסעדת ה"דק" שאיכשהו תמיד שעות הפתיחה לא הסתנכרנו עם הרעב שלי) וקפה-יוגורטייה.
רגע לפני הגיחה לבריכה שפתוחה בשעות מסויימות רק לתושבים ולפעמים גם לאחרים, החלטתי לפנק את עצמי בקפה קר. מאז הקפה בדימונה לא שתיתי קפה. הכצעקת?!
גלידת היוגורט מוגשת עם שלל תוספות, מפירות טריים ועד ריבות מקומיות (עגבניות, תאנים ועוד), בבוקר סנדוויצ'ים טריים. הודות לענת תושבת שהיגרה מרמת גן לפני שנים שקפצה לרגע הבולגרית עם הסלק היתה ההמלצה שווה ביותר,
יללה, קפצתי לבריכה. נקי, נעים ומסודר. נשים, תביאו איתכן סרט/גומי לשיער.
מכוורת של אטרקציה
השינויים התכופים וההתמודדויות הרבות שקרו בחודשים האחרונים הראו את אותותיהם.
עייפות הנסיעה והחום כמעט הכריעו, אבל כשנזכרתי שהבר לא פתוח כל יום ועצלנות של לבשל משהו לעצמי, זרמתי עם הבטן וכנראה גם עם הלב.
זה היה אחד הערבים שגרם לי להשאר ערה עד אחרי 4 בבוקר ולא רק בזכות הכוכבים שנפלו פה ושם מעלי, אלא בזכות כל החוויה.
תכירו, בלב היישוב (לא באמת בדקתי את המיקום), בין מוזיאון הדבורה, מוצרי דבש טיבעי, גן פסלים ומשק חקלאי נולד ה"מכוורת", המשק מעניק חוויות שונות, בהן בר מקומי המעניק אוירה שכנראה אפשר לקבל רק בלב הערבה.
הבר ממוקם בחצר הבית של צ'צ'ה ז"ל, תושבת הישוב שאחראית על עיצוב פסלים רבים המפוזרים ביישוב, רק עליה ועל המשפחה יש חתיכת סיפור.
אז כשבירה (וצ'יסרים), פיצה ומוזיקה טובה פוגשים חיוכים ואנשים חברותיים, רק דברים טובים קורים.
שיחות קלילות על טיולים וחויות, היכרות מקומית, מחמאות לצד שיחות עומק על זוגיות וחברויות "אפשר לחשוב שאת גרה כאן", אתם כבר יכולים את הסיפור שיסופר בהמשך על חווית הטיול שמאחורי, נכון?
ליל מטאורים במדבר
רצה הגורל במקרה, או שכמובן כמו שאני מאמינה – אין מקריות, והגעתי לעין יהב בתקופת מטר הפרסאידים המפורסם שכמעט כל ישראל נוהרת לצפות במחזה המרהיב של עשרות כוכבים נופלים.
אחרי הבר הוצאתי לי כסא לרחבת המשק שהתארחתי בו והבטתי לשמיים.
אחרי היום המעייף שכלל גם ביקור בבריכה, כל מה שרציתי זה להניח את הראש. אז במקום על כרית, הנחתי על כסא וראיתי את הכוכבים.
השמיים היו נקיים מעננים. היה לי ברור שלמחרת, אקח את עצמי לצפות במטר ואכן כך קרה.
בלילה השני נסעתי לאחת הפינות ששמתי עליה עין כשהגעתי, אחרי כמה צילומים, התיישבתי לי על מכסה המנוע והבטתי על שמיים עוטפים.
מחזה של כמה כוכבים נופלים הרטיט את ליבי.
אז אם הנפש חפצה להיות קצת רחוקה מכל ההמולה, הערבה היא בהחלט פינה מתאימה. יש חניונים שונים וגם ספסלים. צריך לצאת מהקופסא המוכרת. להמלצות נוספות ורעיונות לענייני כוכבים, מוזמנים להציץ כאן.
פארק ספיר
רגע לפני שעזבתי את האזור ביקרתי בפארק ספיר, הממוקם מעט מאחורי האורחן (אם מגיעים מצפון, צריך להמשיך מעט על הכביש ולפנות ימינה. הוויז מנחה מעולה). בפארק מייצג פסלים עליהם אמונה צ'צ'ה פורת ז"ל, שולחנות פיקניק, אגם מים שנוצר מהזרמת מי תיהום של עין ויבה ו"מפל" (זה בגרשיים, כי הוא ממששששש קטן), שירותים מונגשים, חורשת עצים, נקודות ישיבה ואפילו תצפית. בקיצור, בהחלט מקום שמהווה אלטרנטיבה נעימה לאורחן, לקיום פיקניק נחמד.
אגב, הפארק סגור אם בחוץ למעלה מ- 38 מעלות. הייתי על הגבול.
היה חם פצצות. החבר'ה שהכרתי שיתפו ששבוע לפני הטמפרטורות הגיעו ל- 49 מעלות (מישהו אמר אווטבק אוסטרליה ולא קיבל?)
ויתרתי על הליכה, ולא רק בגלל החום, אלא בגלל עקיצה שקצת הטרידה אותי, כי לא ידעתי ממה והיד שלי הפכה לאדומה, נפוחה והשמש רק החמירה המצב.
(כשמטיילים, בטיחות ואחריות אישית לפני הכל).
אני יודעת שעוד אחזור וכשאומרים שנוף המדבר הישראלי הוא נוף בראשיתי, אפשר להבין את זה כשגווני הצהוב השונים עוטפים אותך, גם מבפנים.
