עוף החול שלי במדבר – רוצה או צריך לעוף ?

בערב, כמה דקות אחרי שהתחלנו את נחל חווארים (כמובן שרק אחרי שנהננו משקיעת השמש וזריחת הירח מאחורי ההרים), נקרעה רצועת התיק שלה.
"את רוצה לחזור?" שאלתי מתוך ידיעה שאני מתעסקת עם מישהי שתגיד לי "כן" רק באמת בלית ברירה.
שיפצור קל של התיק ואנחנו זורמות הלאה.
מידי פעם מחליפות מילה, שקועות בהליכה. אני שזה לא טרק הלילה הראשון שלי לרוב מובילה, כלפי חוץ קולית – עמוק בפנים ממש דואגת לה.
אני לא חושבת שהיא יודעת עד לכתיבת מילים אלה, כמה חשבתי עליה בכל צעד שם. מצחיק שבכל תנועה שלי היא זו ששמרה על שלום הרגל שלי. 
  
חלק מרכזי מהמסלול הרגיש כמו בטיול שנתי. רצינו את השקט שלנו. יש קסם בטרק לילה שמחדד חושים וקולות ההליכה ממלאים משהו פנימי.
משהו באויר מפריע לירח להאיר כמו שאמרו שיהיה, אני מחליטה לשמור על הרגל שלי ומרבית הזמן לצעוד עם פנס דולק.
בצומת סימונים לא ברור (לקחת שמאלה במעלה גבעה קטנה!) נתקלנו בקבוצת חיילות מבה"ד 1, התחברתי עם אחת די מהר.
מדברות על טיולים, החיים ועל בכלל.
כמה דברים הייתי עושה אחרת לו הייתי חוזרת לגיל שלה, אני חושבת לעצמי כשהיא משתפת אותי בתחושותיה על כמה אני הספקתי בחיי.
לו רק היתה יודעת מה עברתי עד לאותה נקודה, אולי היתה מסתכלת אחרת על הדברים.  
חוץ מהרגע שבו החלטתי לתת קפיצה מסלע ולנחות על הרגל הפצועה במקום על שנייה, היה כיף לצעוד איתה.
מפתיע אותי כל פעם מחדש איך אני פוצחת לפעמים בשיחה עם אנשים, שהרי כילדה גדלתי על "לא לדבר עם זרים". 
מה שברור לי זה, שאת הילדים שלי בע"ה נגדל לדבר עם אחרים כשאנחנו בסביבה (תראו אותי, כותבת כאילו אני כבר בזוגיות בריאה ויציבה), ללכת איתם רק אם אנחנו נסכים ונעניק כל שאפשר כדי לחדד את החושים, כי בתכלס – אפשר ללמוד כל כך הרבה מאנשים.