ארבעה ימים הפרידו בין מצפה רמון לטיול נוסף בדרום, נראה שלא הספיק לי… צלילי מדבר ליבי שומע ומראה מטאורים בעיניי פוסע
תחושת החופש והמרחב, שלושה לוקיישנים שונים של לינה ויללה דרומה … מתחילים באילת.
היי.. אילת
בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת המדבר חחח
"בראשית" נחשב לאחד המלונות היוקרתיים והשווים במדבר, ובישראל בכלל: בריכות פרטיות, יעלים שמבקרים את האורחים, שלווה פסטורלית – מה צריך אדם יותר מזה? אה.. קרוב ל- 2,000 ש"ח ללילה ויש לו את כל הטוב הזה, אז החלטנו לעצור רק לקפה, ואיכשהו מצאנו את עצמנו בנקודת תצפית לחילוץ עצמות. תכל'ס חוץ מקפה שהיה חסר, לא הייתי צריכה יותר מזה.
זו הפעם הראשונה מזה שנים שאני נוהגת לאילת, שכחתי כמה הדרך יפה, ארוכה וקצת מעייפת. חלקה ללא מוזיקה ויציאה קצת מאוחרת שמאריכה את הנסיעה (תזכורת עצמית: לצאת הכי מאוחר ב- 7 בבוקר מהמרכז). מזל שאני כל כך נהנית מנהיגה.
ביני לבין קניות/קניונים יש יחסי אהבה-שנאה, בעיקר סלידה – עושה רק שממש צריכה או רוצה 😉 , אבל אם כבר אילת… אז לנצל את הנחת ה- "ללא מע"מ". הגעתי עם רשימת קניות מסודרת לקראת טיול שרוצה לעשות, ומשום שאני אחרי חצי שעה מאבדת עניין, ברור שלא מצאתי את כל מה שהייתי צריכה.
מיהרנו לדירה, לשים הדברים, קבעתי לי משהו שחלמתי לעשות כבר שנים.
הדירות של AIRBNB חלקן נמצאות גם בבוקינג – אז אין "דמי ניקיון ותיווך על זה". וואלה זו היתה החלטה נבונה: רחוק מההמולה יש פרטיות גמורה, רחוק מהקורונה ומחירים שפויים ביחס לעיר ולזמן שנהיה בפועל בדירה.
שיעור הסאפ הראשון שלי - SURF CENTER, אילת
כולנו זוכרים את הפעם הראשונה… וכנראה שגם את זו לא אשכח.
תמיד הסתכלתי על הגולשים והגולשות בהערצה, צילמתי בכל הזדמנות את ההנאה. רציתי גם, אבל כנראה הפחד של הוריי מפני טביעה נכנס בי עד כדי שהרחקתי ממני את הרצון לתקופה.
לאחר 5 שנים בניו זילנד, קיץ ראשון בארץ הרעיון לסאפ החל לחלחל, זה לא שלא היה שם.. אפילו במרחק 5 דקות הליכה, רק שמזג האויר והמים הקפואים, דחו את הרעיון ובישראל יצא שנתתי למציאות הכלכלית להכתיב את הקצב.
מאי 2019, אמרתי "הקיץ הזה"… ושבוע אחרי שברתי את כף הרגל.
רגע לפני שנסעתי, התייעצתי עם הפיזיותרפיסטים בעניין – החשש היה ברור, אבל הם אמרו שזה יעשה לי טוב.
חוף הוילג' הסתבר כבחירה נכונה, רחוק מההמולה, מוזיקה נעימה והחבר'ה ב- SURF CENTER אדיבים וסבלניים ברמה, אז בכלל.
"אם את עם בקיני, שימי חולצה, את לא רוצה לאבד את החזייה בנפילה" – המלצה חשובה, בהתחשב בעובדה שבעבר באיזו קפיצה כמעט זה קרה, לא שאני עושה מזה עניין – אבל זה פחות נעים במקרים מסויימים. תודה אפרת 🙂
'תסמכי על הרגל' שמעתי את קולה של אפרת מהדהד. מדהים איך שדברים קורים בחיים יכולים להוציא אותנו מאיזון, תרתי משמע.
המדריך, מסתבר שאלוף ישראל לגילאי 16, קלט את החשש ואמר לי "מה יקרה.. תפלי למים?" תכל'ס, לא יודעת אם זו רק הרגל שעצרה אותי, אבל כנראה שגם ה"פחד מכישלון" הוא זה שניהל אותי…
ניסיון ראשון. נעמדת. יהיייההה – אשכרה מצליחה לאזן את עצמי 🙂
דקות עוברות, פתאום קולטת כמה חתרתי והתרחקתי, מחייכת מאוזן לאוזן "הצלחתיייייי" אני אומרת בהתלהבות.
דופ איזו טעות (דמיינו אימוג'י מתאים של הומר סימפסון…) "מים, נעים מאוד, ליאת… ליאת, נעים מאוד מים"
עכשיו איך עולים בחזרה לסאפ ?
מנסה… מרגישה כמו איזה כלב ים שנפלט לחוף, כמה צחקתי ואיזה כיף שהמדריך שלי זרם איתי, שלא לדבר על שהחמיא והיה סבלני.
אחרי שצלחתי את העלייה החוזרת לסאפ, ניסיתי לעמוד שוב – הרגל חלשה, לא הצלחתי… יללה, על הברכיים, על הישבן. לשקוע בתוך שלווה כחולה אינסופית, רחוקה מההמולה העירונית…
כולי מכוסה בשכבה לבנה, סיום מלוח למדי – האם ים סוף הפך לים המלח?
תחושת ניצחון. כמה זמן חיכיתי לנסות. התאהבתי. בים, בסאפ… בתחושה. מחכה כבר לפעם הבאה.
שקיעתה של הזריחה, טיילת אילת
שעת בין ערביים, מסתובבות בטיילת, הרי אילת מתכסים בצבעי השקיעה – נעתקה ממני הנשימה. בוהות בה, עד שאני אומרת נחרצות: "בא לי המבורגר" (טבעונים, מתנצלת).
לאחר התלבטות איפה לאכול מצאנו את עצמנו בחוף ציון. היה לי דה-ז'ה וו. פתאום קלטתי – איכשהו לאורך כל השנים, אני תמיד מוצאת את עצמי מתיישבת כאן.
מקום פסטורלי עם נוף לים, מוזיקה איכותית ומגוונת בטוב טעם, המנות גדולות, טריות וטעימות – פתחתי לעדי את הרעב להמבורגר, רק איך אני סיימתי עם סלט וסמירנוף אייס ביד ?! חח
"כיף לי, לא בא לי ללכת" אני אומרת לעדי… "לאסוף אותך בבוקר?" היא זורמת עם השטויות שלי.
הו.. הסלע האדום, אה, אופס... הקניון האדום
יוצאות לדרך אחרי חצי קפה, כנראה זה למה עדי מזמרת את הסלע האדום…
אומנם אני לא אוהבת קניונים, אבל הפעם אהבתי. מרחק נסיעה קצרה של 20 דק' לכיוון צפון-מערב לאורך "דרך מצרים" ואנחנו במקום.
הנסיעה יפייפיה, בעיקר כשהשמש עולה והרי אילת מתכסים להם בצבעים כתמתמים.
ההליכה קלילה, עדי אומרת לי שאני בכושר כי עושה הליכות, הרגל מזכירה לי אחרת. איזו טעות היתה להיות עם נעלי הספורט.
כשקוראים על המקום מקבלים פרטים שהנסיעה במסלול מתאימה לכל סוגי כלי רכב עד לנקודה מסויימת 😉
וההליכה מוגדרת כמתאימה למיטיבי לכת – זה רק בזכות יתדות וסולמות שיש בדרך.
המסלול הקצר – גג שעה וקצת, מתחילים מהמסלול בתוך הקניון, חוזרים מלמעלה (יש חבל שמסמן).
בימי קיץ, אני עשיתי באוגוסט את ההליכה, מומלץ לסיים את ההליכה מוקדם, התחלנו איפשהו בין 6.5 ל- 7, או לחילופין לעשות לקראת שקיעה – משאירה את זה לפעם הבאה 😉
את יתר היום העברנו באיזי, כל אחת בעניינה. אני בעיקר מול הים.
החוף של מוֹשׁ– לא היה כזה מוּשׁ: נכון – יש אוירה, אבל הרבה אנשים, מעט מקום ויותר מידי פוזות לאינסטגרם פחות התאימו לי.
הלכתי לתפוס פינה חביבה מתחת לסוכה בחוף הצמוד (כמעט חוף הדקל), מצויידת בספר וחיוך. מוּשׁ.
מה נעלם, מה? לא יכלו לשים שלט: אגם נעלם?!
נתחיל מזה, שיש כמה אגמים נעלמים במדינת ישראל, לא יכלו למצוא שמות יותר מקוריים – כאילו חסרות מילים…
הנסיעה לאגם הנעלם, 25 דקות מאילת ואנחנו שם.
עצירה מרעננת, למה צריך את יוטבתה, הק"מ ה- 101 ? לא מבינה איך עד היום אף פעם לא הייתי בו.
הפעם, החום לא עוצר מבעדי – פרופורציות או רעל טיולים? כנראה שהחויוות שצברתי בתנאים חמים וקפואים יותר לצד החיבור לעצמי העניקו לי מתנה, אפילו כמה…
יפה ושלו פה. לשמחתי לא היו הרבה אנשים.
יש שאומרים שאסור להיכנס למים, אני מכירה כמה אנשים מקרוב שעשו את זה – רק ממליצים שלא להכניס את הפנים. הפעם הזו ויתרתי – ידעתי מה המשך התוכנית 😉
יהיייה - פארק תמנע - עמודים, פטריות וכוכבים
אין לי מושג מתי בפעם האחרונה הייתי בפארק, יש מצב שאולי אף פעם?!
היום ישנות באוהל. תכל'ס, התגעגעתי – פעם אחרונה היתה בדרום אמריקה.
באופן מפתיע להבדיל ממצפה רמון, מזג האויר היה נעים, רק שהסביבה האנושית הצעקנית איך לומר – קצת פחות והשקט הפסטוראלי שאני מכירה מדרום הפסיפיק ספק שיכול להתקיים כאן.
להתעורר לזריחה וללכת בפארק זה כמו להיות בתוך שביל גאולוגי של נופי בראשית גדוש בשלל צבעים וסוגים, סלעים ובקעים, עמודי שלמה ו.. פטריות – אחת היתה "נגועה" בשנייה הרגשתי כמו "גברת פלפלת" קטנטנה. ולחוות אותו בשעות שונות של היום, זו בהחלט חוויה. בא לי עוד פעם.
אחרי פיצה טעימה וכוס יין שנתנו לי, נשאיר ל"סיפור שמאחורי", יצאנו בשיירת רכבים לתצפית הכוכבים.
על סיור העששיות שמציעים במקום ויתרנ. אחרי הסבר מרשים ומקצועי על הכוכבים, התמקמנו לנו עם החצובות והבטנו לשמיים. מנסה את מזלי בפעם הראשונה בצילום כוכבים.
אמרו מטר מטאורים… ורק שבוע לפני כן במצפה רמון הבעתי כמה וכמה משאלות, אני רוצה עוד: עם האוכל בא התאבון …
הפעם הגעתי מוכנה, כתבתי לי נקודות להגדרות המצלמה. אז מה שיצאתי חנונית קצת. מצלמת וכמו בוגרת צילום מדופלת זוכרת: "את לא מוחקת כלום עד שאת לא רואה על המסך במחשב".
מגיעה הביתה.. מסך שחור ועוד אחד… הצלחתי לתפוס שובל של רכב עובר. נחמד ואז… מתרוצצת בבית עם המחשב ביד, כמו כלבלב שקיבל מתנה "תראוווו, תפסתי מטאוריםםםםם".
סדום ועמורה, או אם תרצו מצוקי דרגות וגרפיטי מינוס 430
אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה, בשנייה שנכנסים לאזור ים המלח מקבלים את האטה.
במרכז מדברים על לחות, כאן מדברים על טמפרטורות רחוקות מהמציאות, כאן בוץ זה לא לכלוך, זה בריאות.
בכלל, בטח שמתם לב שהשמש זורחת מהים בים המלח ולא שוקעת כמו במרכז 😉
בקיצור סדום ועמורה מה שהולך כאן!!!
תכננו לעצור בנחל זוהר ובפטריות (של הים) – אני שמחה לצבור חויות, אבל לא לטבול בטמפרטורת מים של כמעט 50 מעלות… גם לוונדר שלי יש גבול.
אז בדרך למצוקי דרגות, עצרנו בחאן עין גדי. המקום פנינה של ממש – משקיף על ים המלח ויש לו אוירה. בעוד שאפשר לישון בוואנים ממוזגים, אנחנו עצרנו להתרעננות קלה ואני תפסתי זולה על הערסל.
בראש התנגן לי השיר "From Where You'd Rather Be" וכל מה שהיה חסר זה גיטרה ביד (הגיע הזמן שאגשים את הרצון הזה כבר או למצוא לי נגן…)
ניסיתי לשכנע את עדי, שנעשה את נחל דוד והתגובה היתה: "נדפקה לך הקופסא, את לא יודעת לעצור, אה?", היא מוכיחה אותי בחיוך רחב.
נכון שיש בי משהו ילדי בקטע של טיולים, אבל תאמינו לי שאני יודעת להוריד הילוך, ראו טיול חו"לטולה.
מפה לשם הגענו למצוקי דרגות, למרות הלוקיישן והמקום החביב, לדעתי פחות שווה את ההשקעה הכלכלית, במיוחד כשחווים אכזבה עצומה מחוסר שיתוף הפעולה של המקום, הבטיחו לכבות ת'אורות… בלילה שאמור היה להיות "שיא המטאורים".
לפחות נשארה לי הזריחה…
ביום האחרון לטיול תוכננו קיאקים בים המלח, דבר שלא צלח, אז המשכנו לביקור חקירה עצמאי בגרפיטי של חוף קלי"ה.
הידעתם? קם לתחייה ים המלח.
ממש מתאים לאוירה הצבעונית שמעטרת את הסביבה: גלריית הגרפיטי הנמוכה בעולם. שלל ציורים, כתובות והצהרות אהבה, כעס ומחאה של אמנים מהארץ ומעולם, לצד אנשים כמוני וכמוך, מעטרים מבנים בני למעלה מ- 40 שנה.
באומנות רחוב יש משהו קסום, כתבתי על זה כשטיילתי ברחבי בוקרשט: לצד המסר, כל אחד יכול להעניק גם את הסיפור שלו.
יש משהו קסום במדבר שקורא לי כל פעם לשוב אליו, האם זו השלווה או תחושה של המולה רחוקה?
האם אלו המרחבים או מגע בתולי רחב ידיים?
יש שמוצאים במדבר נחמה, יש שכלל לא מתחברים אליו…
חברה כתבה לי: כל אדם צריך מקום בו יוכל לאבד את דעתו בשלווה.
איך אתם בצבעי המדבר ?
