אי שקט בים מדבר, בתפר בין דימונה לירוחם

אני ביישנית. כן, כן. אולי תתפלאו לקרוא, יש פעמים שהיא מתמוגגת מהר ויש שלוקחת הרבה יותר.
הייתי חודשיים וחצי בצפון והיו אנשים שאמרו שהפתיע אותם שגם אחרי חודשיים ביישוב, עדיין היתה בי הביישנות.

היכרות בין אנשים היא דבר חוויתי, למצוא מכנה משותף, עולמות מקבילים, זויות ראייה שונות על כל מיני מצבים, הבעת דיעה והקשבה פותחת את הראש.
ההתחלה תמיד מלווה במבוכה קלה, במיוחד אם אני כאובה קצת. אין לי מילים. החבר'ה מקסימים וכמו שצניר, פק"ל קפה כנראה גם מחבר בין אנשים בשבילים.   

עולם קטן: איתמר מכיר את אופיר, מטייל שנמצא בקהילה של ניו זילנד אחרת עוד יחסית מראשיתה והוא החליט לבוא לבקר. אין מילים לתאר כמה זה כיף. לפגוש מטיילים שאני מכירה רק וירטואלית,

אחרי לילה שהכאב העיר אותי כל שעה. ויתרתי על הזריחה והחלטתי לתת לרגל מנוחה.
פחחחחח, אם אתם קוראים אותי כבר זמן מה, אתם יודעים שזו סוג של בדיחה.
כשאיתמר שיתף שאופיר מגיע ויוצאים להליכה, שעתיים וקצת אחרי ההחלטה למנוחה, צעדנו בשמורת החלמוניות. למרות שהיו איתנו עוד אנשים, הזדמן לי להכיר את איתמר ואופיר קצת יותר. איתמר שטייל בדרום אמריקה ואופיר בניו זילנד מכירים כבר שנים, להקשיב איך הדברים נראים מנקודת המבט שלהם, על החויות המגוונות (ברור שאני שואלת גם על הפנימיות), איפה הם היום, מה התוכניות.
אני פחות ביישנית בשבילים ובטיולים 😉 

אני אדם של אנשים, אבל גם אני צריכה קצת שקט לפעמים.
אני לא יודעת מתי זה באמת התחיל, אבל נראה לי שתמיד הייתי גם וגם. גם בזה 😉
הטיול הזה היה משולב. אני אוהבת את הבאלאנס, ושמחה שעם השנים אני מצליחה לתקשר יותר שאני צריכה זמן חיבור לעצמי.

אין כמו שבילים שמחברים, בין אם אותנו לעצמנו ובין עם אנשים.