אי שקט בים מדבר, בתפר בין דימונה לירוחם

איך לא הבאתי בסוף את המחברת שלי. ממהירות או מחוסר מחשבה, גם אותה שכחתי על השולחן.
משהו חסר מנוחה התחולל בי בפנים, אחרי שחיכיתי קצת ועוד קצת ועוד קצת… יותר מידי.
השלווה והשקט של המדבר קראו לי עוד כשהייתי בצפון, זה היה עניין של זמן עד שאחזור
ככה במקום להגיע לבקר, החלטתי להישאר.
בבוקר הראשון, עוד לפני ההגעה, רגע לפני שהתחלתי את הנסיעה מהמרכז שיניתי כיוון ממסלול אחר שהיה במחשבה לגב ימין.
ככל שהתרחקתי מהמרכז, פחות ופחות כלי רכב על הכביש והמרחב נפרס לפני.
משהו החל להרגע בפנים. 

פרשת דרכים

כשהגעתי לגב ימין, באופן מפתיע, למרות שעת הבוקר המוקדמת יחסית היו הרבה אנשים. טוב, לא באמת. רק בשביל מי שמבקש את השקט המדברי, אז המשכתי לצעוד …
מעלי חגים בזים, שומעת רק את פסיעות הצעדים שלי.
אף פעם לא הבנתי את אלו שהולכים עם מוזיקה בטבע…
זו הפעם הראשונה שאני צועדת לבד במדבר.
חששת? ישאלו אותי אח"כ, אענה בכנות – שרק בהתחלה ואז לאט לאט, כמו תמיד משהו השתחרר מבפנים. בהמשך עוד אשאל את עצמי ממה החשש, כנראה שהפעם זו היתה הרגל…
שקט מסביב הפוך לגמרי ממה שהתחולל בפנים. יש פעמים שאני קולטת את זה רק לפי קצב ההליכה. המחשבות מרדצות מצד לצד. מנסות למצוא את הדרך פנימה (או החוצה, תלוי איך מסתכלים על זה).
זה עניין של זמן, כל צעד מקרב שזה יקרה.
יצא לכם לחשוב שהלוואי ומישהו היה מסמן את השביל הפנימי כמו החיצוני?

כשהגעתי לנקודת התצפית, לקחתי כמה רגעים 100% לעצמי. לנשום, לחשוב, להתחבר. לצלול עמוק בתוך הנוף האינסופי ובשלל הצבעים הזהובים. 

בזמן שלרגעים הגב היה כולו שלי התלבטתי באיזה מסלול לבחור. דרך נחל חתירה או לחזור על עקבותי. בחינה קטנה של המסלול וחיבור לנשימה, הביא להחלטה: אני חוזרת חזרה, לכאורה על עקבותיי. 

החלטות הרות גורל חחח
נכון לי יותר מרחב פתוח מאשר הליכה בתוך מסלול הנחל, שנראה גם ארוך יותר והרגל כבר החלה לאותת.
מעניין, איך הדרך חזרה תמיד נראית יותר קצרה 😉

הלב רצה להמשיך לעוד מסלול הליכה. הרגיש שלא הספיק לנשמה. עקצוץ באזור השבר וכאב חד ברצועה הקרועה. דאגה עלתה. ישובה ברכב עם כאבים חדים. האם הגזמתי?
נשמתי עמוק פנימה, לשחרר את הכאב. האם חציתי את הגבול?
ביננו,.לולא הפציעה – המסלול ארוך אבל קל להליכה.
החלטתי לנסוע לגסטהאוס. בירוחם.
כמו הצומת בין הראש ללב, הפעם זה בין הגוף ללב, שרצה פשוט עוד… נזכרתי במקום שהתחברתי אליו, משהו קצר. שיניתי כיוון וחזרתי לעין ירקעם.
ההליכה קלה, אפילו מאוד. פתאום כל צעד הרגיש קשוח. סף הכאב שלי גבוה ואני מזכירה לעצמי שאם זה מלווה אותי ככה. זה כאב. מאוד.
לא היו הרבה אנשים. מצאתי לי פינה מוצלת וישבתי לי. איך לא הבאתי איתי את המחברת שלי חח

החלטתי לנסוע לגסטהאוס. בירוחם. 

כמו הצומת בין הראש ללב, הפעם זה בין הגוף ללב, שרצה פשוט עוד… נזכרתי במקום שהתחברתי אליו, משהו קצר. שיניתי כיוון וחזרתי לעין ירקעם.
ההליכה קלה, אפילו מאוד. פתאום כל צעד הרגיש קשוח. סף הכאב שלי גבוה ואני מזכירה לעצמי שאם זה מלווה אותי ככה. זה כאב. מאוד.
לא היו הרבה אנשים. מצאתי לי פינה מוצלת וישבתי לי. איך לא הבאתי איתי את המחברת שלי חח

טרולים בדרכים

אנחנו יכולים להיות הכי מסודרים, מדוייקים, מאורגנים ודווקא בזיק קטן של משהו יכול להפוך את הדברים.
כשהחלטתי להתקפל מירקעם, רועי, איתו קבעתי להיפגש בגסטהאוס, עידכן בתקלה קטנה באופניים.
נקרעה הרצועה וחסרה חוליית חיבור. ככה באמצע המדבר.
זיהיתי אותם בשנייה.
רועי ישתף כאילו זו היתה נבואה שמגשימה את עצמה: "בתחילת היום אמרתי שאין לי כוח לעשות את העלייה".

טיול הוא הרבה יותר ממשהו טכני, בין אם זה מסע רגלי או לפני העלייה על המטוס. כל מסע, אנחנו יודעים איך התחלנו, אין לנו מושכ מה יהיה בתוכו או בסיומו.
אלו דברים שהם הרבה יותר מטכניקה, יותר ממה לקח, איך השטח, האם מתאים לי פיזית – וגם בהם אי אפשר לצפות את הכל (ראה ערך החוליה החסרה באופניים…). 
בכולנו גם חלק נוסף. ההוא שיש בו רגשות, מחשבות ועוד כמה דברים שבונים אותנו להתמודד בצורה מסויימת עם מצבים, הוא הולך איתנו גם. 

מזל שעברתי בסביבה, העמסתי את כל הציוד שלהם מה שבדיעבד מהתגלה שחסך להם אקסטרא מאמץ, מעין ירקעם לירוחם יש חתיכת עלייה. במהלך הנסיעה חשבתי מי אני בזמן היתקלות עם טרולים, חיצוניים ופנימיים… 
לכל אחד ואחת מאיתנו יש חלק שהוא יותר דומיננטי, לפעמים הוא יוצא גם ברגעים שונים ולפעמים מרגיש כאילו הוא בכלל לא חלק מאיתנו. זה הרגע להיות מודעים לו ואולי גם לעצור ולהתחבר אליו מחדש.
כל פעם, לפי המצב כנראה שיהיה חלק אחר שיוביל, החוכמה זה לאפשר מקום לשני הצדדים – לאו דווקא באותם הרגעים…  

אין כמו פק"ל קפה. צילום: רואי שגב

מתחברים בשבילים

אני ביישנית. כן, כן. אולי תתפלאו לקרוא, יש פעמים שהיא מתמוגגת מהר ויש שלוקחת הרבה יותר.
הייתי חודשיים וחצי בצפון והיו אנשים שאמרו שהפתיע אותם שגם אחרי חודשיים ביישוב, עדיין היתה בי הביישנות.

היכרות בין אנשים היא דבר חוויתי, למצוא מכנה משותף, עולמות מקבילים, זויות ראייה שונות על כל מיני מצבים, הבעת דיעה והקשבה פותחת את הראש.
ההתחלה תמיד מלווה במבוכה קלה, במיוחד אם אני כאובה קצת. אין לי מילים. החבר'ה מקסימים וכמו שצניר, פק"ל קפה כנראה גם מחבר בין אנשים בשבילים.   

עולם קטן: איתמר מכיר את אופיר, מטייל שנמצא בקהילה של ניו זילנד אחרת עוד יחסית מראשיתה והוא החליט לבוא לבקר. אין מילים לתאר כמה זה כיף. לפגוש מטיילים שאני מכירה רק וירטואלית,

אחרי לילה שהכאב העיר אותי כל שעה. ויתרתי על הזריחה והחלטתי לתת לרגל מנוחה.
פחחחחח, אם אתם קוראים אותי כבר זמן מה, אתם יודעים שזו סוג של בדיחה.
כשאיתמר שיתף שאופיר מגיע ויוצאים להליכה, שעתיים וקצת אחרי ההחלטה למנוחה, צעדנו בשמורת החלמוניות. למרות שהיו איתנו עוד אנשים, הזדמן לי להכיר את איתמר ואופיר קצת יותר. איתמר שטייל בדרום אמריקה ואופיר בניו זילנד מכירים כבר שנים, להקשיב איך הדברים נראים מנקודת המבט שלהם, על החויות המגוונות (ברור שאני שואלת גם על הפנימיות), איפה הם היום, מה התוכניות.
אני פחות ביישנית בשבילים ובטיולים 😉 

אני אדם של אנשים, אבל גם אני צריכה קצת שקט לפעמים.
אני לא יודעת מתי זה באמת התחיל, אבל נראה לי שתמיד הייתי גם וגם. גם בזה 😉
הטיול הזה היה משולב. אני אוהבת את הבאלאנס, ושמחה שעם השנים אני מצליחה לתקשר יותר שאני צריכה זמן חיבור לעצמי.

אין כמו שבילים שמחברים, בין אם אותנו לעצמנו ובין עם אנשים.

מחוברים, לעצמנו ולאנשים
מחוברים, לעצמנו ולאנשים

ברקים של שינויים

ביום האחרון תכננתי משהו אחד, ויצא שזרמתי עם תוכנית אחרת שאיתמר הציע, לפגוש אותם בעין עבדת, אבל הבוקר של הבוקר של החבר'ה זרם לאט, מה שהוביל בסוף לנקודת תצפית קצרה בשדה בוקר ניצול מספר שעות לעבוד קצת ומפגש עם חבר יקר מהעבר בדימונה.

כל הדרך חזרה ברקים. התרעות על הצפות וסופות גשמים.
אני מפזמת לי את הלהיטים שבוקעים נזכרת באנשים שונים שנסעו לצידי. יש שהתעסקו בפלאפון ויש שזימרו איתי, חוץ מלרגע מי שרצה ביקש לשים שירים בתימנית (אל תשאלו, אבל שאפו עליו שיודע את המילים), למרות שאני אוהבת שמכירים לי שירים חדשים, כדי שאשאר עירנית אני צריכה שירים שמכירה את המילים.

לפעמים מרגישה שרוצה להעלם בתוך ים של שקט סוער, כשבתכל'ס רוצה להימצא. ידוע שכתיבה עוזרת לעניינים, אז איך זה ששכחתי את מחברת יומן המסעי??
התגעגעתי להרגשה של טיולים. לכל האירועים. לרגשות, למחשבות, לתובנות, להחלטות, להיכרויות ומעל הכל למה שהכי מצליח לחבר אותי פנימה.  

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע 0 / 5. מספר דירוגים 0

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?