מכירים את התחושה שצריך גלגל הצלה, שכל מה שמנסים לא הולך, שום פוקוס לא עוזר, אנרגיה ירודה, עייפות או עצלנות לא ברורה, משהו ליטרלי לא נכנס למשבצת הנכונה?
אז כזה.
ואם זה לא מספיק, בארץ משום מה תמיד קל לי להישאב יותר לתירוצים.
אפשר גם אחרת.
פשוט לקום ולעשות
כשהייתי בצפון, היה לי יום כזה. זה בכלל לא היה יום שתוכנן לטיול, אלא לשבת על דברים. התעקשתי לנסות, אפילו שנ"צ קצר לא סידר את העניין.
אז קמתי. בלי מחשבה. שעתיים לפני השקיעה עזבתי הכל ונסעתי לפסגת הר מירון. אומנם נסעתי כמעט שעה כדי לעשות הליכה של קילומטר וחצי. הכי קטנה.
כשחזרתי למרכז, היה לי ברור שאקפיד לקחת שני ימי טיול, רק כדי לשמור על איזון.
זה לא החזיק הרבה זמן, אולי לפחות חצי יום/יום, מתוך הנחה שהדבר היחידי שאאפשר לו להשפיע, זה אזהרות מזג האויר (משום מה שטפונות הפכו להיות שגרה במדינה – הזייה, כאילו זו הפתעה שלא יכולים להתכונן אליה… )
זה היה שבוע שכמעט כל יום ביקרתי בים.
אני לא יודעת אם משעשע או מעציב לכתוב "ביקרתי", כשבמיינד עדיין נשלף זיכרון מניו זילנד. שם הייתי הולכת על הטיילת ל/מ העבודה. רק בסופי שבוע אם לא הייתי בטבע, הייתי שם. 7 דקות הליכה.
למצוא תשובות ולשחרר מחשבות
אם בעבר ניסיתי להבין מה הולך, לחפש תשובות לשאלות ועוד כל מיני מילים יפות, היום אני מבינה שכשהנפש מחפשת דרך, כל מה שצריך זה למצוא פינה שלווה, להיות בעשייה מצד אחד, אבל גם בחמלה.
ככה הגעתי לשוויצריה הקטנה.
כהרגלי שמתי עוד כמה נקודות על המפה למקרה שיסתדר עם הזמן.
הנסיעה אחת היפות שחוויתי בארץ. אני מחוייכת, מדמיינת לעצמי שאני בכלל בצד אחר של העולם.
משום שכיווננתי את ימי הטיול לאמצע שבוע, יש פחות אנשים בשמורה.
הולכת-מתבוננת-חושבת-קצת סוטה מהמסלול וחוזרת.
ממש כמו בחיים, מנסה להתבונן מבחוץ על דברים.
פקקים של עצלנות ולבדות
עוד שבוע עבר במרכז, חוסר מנוחה פנימי שוב צף. העצלנות החלה לחלחל. מה יהיה…
הצלחתי לזהות שבישראל יותר מאתגר לעשות סוויצ' מחיי היום-יום ליום טיול, מרשימת משימות בלתי נגמרת ליום הנאה של התנתקות.
לא גדלתי לזה, לא יודעת אם זה מתאים לי, לא רגיל לזה, לא יודעת איך, אבל לאן?
תירוצים יש בשפע, גם פתרונות. איזה קטע 😉
ומה.. לבד?
יש רגעים של לבד בטיולים. המחשבה שגורמת לצלול למקומות פחות נעימים, כשלבד הנשמה נוגעת בכל ההיבטים של החיים. היו פעמים שהזלתי דימעה תוך כדי הליכה, היו פעמים שרציתי לצרוח את הנשמה החוצה וכן היו פעמים שחששתי.
וזה תמיד קל לחזור על העקבות שלנו או לא לעשות בכלל.
בפעמים האלה אני תמיד שואלת את עצמי האם זה אזור נוחות שמשרת אותי, מקדם אותי או שומר עלי.
אם הוא באמת שומר עלי אז כנראה שזה בסדר, לרוב התשובה היא אחרת, מה שמאלץ אותי לפעול. לנוע. לזוז. לעשות.
כן, לפעמים גם בלי חשק.
לפעמים תחושת הריקנות שהיתה עדיין נשארת, אם לדמות את הריקנות למים בדלי אז בכל צעד שאני עושה, יצרתי עוד חור בדלי, אז לאט לאט הוא מתרוקן מהתחושה.
כל צעד יעד
את המשפט הזה אני זוכרת מילדותי, היינו בטיול שנתי (אל תשאלו לשנה, אין לי מושג ועברו כמה ימים מאז ;)). היינו לקראת עלייה והמדריך אמר את המשפט שנחקק.
מאז הפציעה והטיפול בכף הרגל השבורה כשאני יוצאת לטיולים, אני מזכירה את זה לעצמי.
ככה, גם שכהחלטתי בסוף להרים את עצמי לחצי יום טיולון ששירבבתי בין פגישה בבוקר לפגישה אחר-הצהריים.
כבר בדרך לאחת הפינות היפות שבחוף הסמוך לשמורה, עיקמתי את הרגל הפצועה. אווצ', צחקתי – לפחות הרצועה כבר קרועה. למרות אמצע השבוע היו אנשים, רחש הגלים לא בלע את השיחות, המשכתי לחפש פינה שקטה. זה היה היעד של אותו היום ולכן כשמיציתי את הסביבה המשכתי לפינה מן העבר, אפולוניה.
לא מתוכנן. סעי לאט
יש פעמים שפסקי הזמן נוחתים עלינו באופן לא מתוכנן. עלק פסק זמן, התפוצץ, לא התפנצ'ר, הגלגל .
פאק, תקלה… בעוד 40 דקות צריכה להגיע לפגישה. איזה מזל שמישהו שגר ממול שמע את העניין, יצא במיוחד מהבית ונחלץ לעזרה.
יללה, ממהרת לפגישה, אה… לא לעבור את ה- 80 קמ"ש (למי שלא יודע/ת, ככה זה שנוהגים עם גלגל הרזרבי), סעי לאט 😉
ובלילה, לפני השינה, כשאני מוצאת דברים להוקיר עליהם תודה.
מלבד על האנשים והחויות של אותו היום, אני מוצאת את עצמי מוקירת תודה גם על שהצלחתי לקחת פסק הזמן, גם אם זה בקטנה, לכמה דקות של כתיבה.
