הרגשתי שזהו, אני לא יכולה יותר. צריכה להתאוורר בין סגר ללהיות פגר (לא לדאוג, זה היה מיד אחרי…אני לא פורעת חוק)
מפה לשם, היה לי חצי יום חופשי לפני פגישות, החלטתי לנצל יום "חורפי" שימשי אי שם ב- 2020 😉
וכשיש זמן מוגבל, חיפשתי לי משהו שממנו אוכל להמשיך לפגישות שהיו, אז אם שואלים אותי איך אני בוחרת לאן – לפעמים זה תלוי בעניינים אחרים ואז אני בוחנת מה יש לסביבה להציע.
כך התלגלתי לאזור השרון. מיני טיולון.
יצאתי מאוחר יחסית. אחרי הפקקים. יש משהו מציק קצת בלגור ולצאת לטייל מהמרכז, שיתפתי בזה קצת.
גן לאומי שמורת חוף השרון
בין געש לשפיים מסתתרת לה שמורה, שמעניקה טיול קליל וקצר, ביום חמים אפשר לבקר בים ובימים של אחרי קורונה אפשר יהיה לומר שבהחלט שווה לקחת פסק זמן מהמולה של מרכזי קניות.
רגע לפני שנכנסתי לשמורה, נכנסתי לארומה, הצטיידתי בקפה לדרך ו.. מנת פתיחה ביקור בים.
צוקי הכורכר הצמודים לארסוף הקסימו אותי, לא חוכמה – הם משקיפים אל הים ורחש הגלים מלווה כל צעד והראות היתה טוב, כך שרצועת חוף ארוכה עד ארובות חדרה נגלתה לפני.
בכניסה לשמורה מפת שבילי השמורה ולאורכה שילוטים והסברים על הצוקים , החי והצומח שבשמורה.
השבילים פרוסים לאורך ולרוחב, כך שניתן ליצור מספר מסלולים:
שביל המצוק, המסומן באדום שמתפרס לאורכו של החוף והיה החביב עלי (מעניין למה). יש בו מספר נקודות תצפית מרהיבות, ספסלי עץ שיכולות בהחלט כשלא עמוס להוות פינה רומנטית.
שביל האירוסים שפורחים בדרכ בפברואר/מרץ, שביל שחופף את שביל ישראל וניתן למצוא בו גזעי עץ באדמה, שיכולים להוות משחק לילדים.
שביל הצבאים – שם שהוענק על ידי מטיילים שנתקלו בצבאים (כמה מפתיע)
פק"ל קפה/תה זה מאסט ולשדרוג אפשר פיקניק קטן.
בוויז: גן לאומי חוף השרון.
חשוב לדעת:
לאור סכנת התמוטטות של מצוקים שימו לב לסימון שבילים, אזהרות והנחייה שלא לשהות/ללכת על חוף הים מלבד האזור המוכרז.
למידע נוסף אפשר להציץ באתר של רשות הטבע והגנים
נוסטלגיה באפולוניה
אתחיל מהסוף. לדעתי אחד החופים היפים בישראל.
בתחומי העיר הרצליה, יש פינה חמה מהימים של אחרי צבא, מידי חמישי, במשך תקופה, הרכב היה נוסע כמעט על אוטומט לרחבת הריקודים, וחוזר כמעט בזריחה, כך שהיה לי ברור שאם נותר לי זמן, אגיע לבקר שוב בסביבה – אם כבר אני כאן…
האזור התפתח מאז.
חנייה מסודרת, שביל גישה, מדרגות נוחות המוליכות אל החול, אפילו השביל הנסתר שהיה לכניסה החצובה לביתו של ניסים נגלה לעין בשנייה.
החלק התחתון של הבית שלו, היה המקום אליו היינו יוצאים. את היופי של הבית שלו, אותו אפשר לראות גם מבלי לבקר בפנים, הכל טעוף בצמחייה, מסותת ומעוטר בפסיפס.
לקחתי את הקפה, הלכתי בשביל לכיוון צפון, התיישבתי לי כמעט בפינה קבועה (עליה אספר בטח בסיפור שמאחורי) ורוקנתי מחשבות עם המפרשיות…
אפשר למצוא פינות לפיקניקים ולאורך השביל הציבו ספסלים.
מעלי אחת מנקודות התצפית של הגן הלאומי אפולוניה, הקרויה גם תל אשרף. ביקרתי בגן לפני שנים. יש בתחומו שבילי הליכה שונים, עם נקודות תצפית, ואם להוסיף עניין לסיפור – לפני כמה שנים גילו שם מטמון אמיתי של מטבעות זהב.
בראש הצוק שרידי התיישבות בני למעלה מ- 2500 שנים ובתחתית – מעגן מים יפייפה.
הטבע והחוף בחינם, אבל הכניסה לגן הלאומי בתשלום. להיסטוריה, ארכיאולוגיה חי, צומח ואחרים באתר של רשות הטבע והגנים.
ולסיום… דמיינו אור ירח מלא, זורח ומאיר את המים בלילות קיץ חמים… עכשיו אתם מבינים את הפלא שהתאהבתי בו והחזיר אותי למקום?
