אם הכותרת גרמה לכם להתחיל לשיר את איפה הילד, כן זו היתה הכוונה.
אני זוכרת את עצמי בעבר קופצת ורוקדת עם החברים ברחבה כשרודנר פתח את הפה לרווחה.
וגם את הפעם האחרונה, לא לפני הרבה שנים, רגע לפני שעליתי חזרה לניו זילנד לשליחות, צרחתי את הנשמה. הייתי עמוק בתהליך הגירושין וכאילו כל שרציתי זה שמישהו יקשיב לי, לא רק ישמע את הקול שלי.
ואז משהו נרגע.
דמיינו הליכה על חוף ים קולות הגלים, במדבר בריזה של רוח מלטפת את הפנים ובטבע רשרוש העלים.
"כל כך נחמד ללכת סתם, כאילו לא היינו כאן מעולם"
מילותיו של ברי מתנגנים בראש בזמן שאני כותבת, כנראה משום ששוב אני מוצאת עצמי מספרת על הסיפור שמאחורי חויות במקומות שממלאים או אולי משום ששוב הייתי בתפר של דימונה וירוחם, או שמה אני מפנימה שהחוויה הפעם היתה קצת אחרת. אחרי הכל… עוד יומולדת.
Grounded
בשנה האחרונה התקרבתי יותר לערי הפריפריה, זה התחיל בחיפה שהפכה לסוג של עיר מקלט ועד לירוחם, מעניין לאן עוד אגיע 😉
אני לא זוכרת מתי הייתי מקורקעת במלוא מובן הפשוט של המילה, בטח גם אז מצאתי מפלט.
עם השנים המילה הזו קיבלה משמעות אחרת: חיבור לאדמה, חיבור לכאן, לעכשיו. בתוך העשייה והמחשבה יש משהו שמבקש ש"נרד לקרקע".
מוזר שעם השנים המילה הזו מחוברת יותר לעולם המודעות והרוחניות, למרות שיש בה משהו מאוד גישמי.
שנים של טיולים ומגורים בחו"ל הרגילו אותי לחגיגות שונות ומגוונות. אנשים חדשים, זרים שהכרתי לפני דקות, משפחה "מאמצת" וגם לבד אפילו לעיתים בלי קליטה.
אז תכננתי לנסוע לבד. הפעם למדבר.
פחות מ- 12 שעות לדרך ונורית החליטה שהיא מצטרפת. אם בזכותה שנתיים אחורה הגעתי במקרה לקפריסין בהחלטה של רגעים ספורים, הפעם זה היה תורי לתרום את חלקי.
להגיד את שבליבך
בכניסה לדימונה, קפה מארומה, אני לא מבינה איך הם לא יודעים עדיין איך אני שותה את הקפה עם כל העצירות והביקורים בחודשים האחרונים, חחח.
תקופת קורונה. במזל יצא שאני חוגגת שלא בסגר.
מתיישבות על ספסל, מנסות להתחמם בקרני שמש של בוקר ומתגלגלות לשיחת עדכונים קצרה, אחרי הכל התראינו בפעם האחרונה לפני הקורונה,
בין לגימה וקריאה לננה הכלבה התגלגלנו לדבר על מערכות יחסים, חששות ופספוסים.
"תתקשרי, תגידי את מה שאת מרגישה. מה יש לך להפסיד". היא מפצירה באהבה ומקשיבה בהכלה את החששות המלווים בדר"כ בחשיפה של דברים, שלא לדבר שאף פעם זה לא מרגיש הטיימינג הנכון. מכירים את זה? (ד"א – עד לכתיבת מילים אלה, עדיין זה לא קרה)
הדברים נשארו באויר, כל אחת חזרה לרכב והתחלנו בטיולדת.
לאורך הדרך בחולות הצבעוניים, שם כנראה סימון המסלול נעלם קלות עם השטפונות והלכנו בעקבות אפליקציית "עמוד ענן". נהנות מהמראות, ככל שנכנסות לתוך השמורה שקט עוטף.
אני יכולה להבין כשהיא זורקת לאויר "בואי נחזור ונעשה את המסלול השני" ובאותה הנשימה מוסיפה, "אבל אם את רוצה להמשיך, נפגש אחר-כך, אין לי בעיה".
נכון שאני אומרת שגם בתוך יחד, אפשר לקחת הפסקה. אבל מבחינתי הפעם זה היה ביג נו. עשיתי מה שהרגיש לי נכון, בדומה למה שהרגיש לי כשחזרתי מהצפון.
שמחתי שהיא אמרה את שבליבה ואולי נכון שאם הייתי לבד הייתי ממשיכה, "אנחנו ביחד. אין שום סיבה" – אמרתי והתכוונתי לכל מילה.
כלבים מרגישים, יותר מאנשים?
מי שקרוב אלי יודע – האהבה שלי היא קודם כל לדולפינים, אחריהם הם כלבים.
יש בהם יכולות על-אנושיות לבטא ולהתחבר לרגשות. הם יודעים בדיוק מה הם רוצים ומעל הכל הם משמחים ויודעים לרגש אותי.
שבוע וקצת לפני שעזבתי את ניו זילנד בפעם האחרונה, התארחתי אצל חברה. הכלבה שלהם הרגישה, העצב נראה על הפנים שלה והיא לא עזבה אותי לשנייה, ממש התעלקה חחח. לפחות ניסתה.
במסלול הראשון התחיל החיבור האמיתי, התפעלתי מהטרקרית בעלת ארבע רגליים ששעטה קדימה, מידי פעם עצרה ובדקה שאנחנו מאחוריה ועדיין בטווח שדה הראייה שלה, במסלול השני ננה גילתה תושייה של איילה, קיפצה בין אבנים וסולמות, בשלישי מודה ששמחתי שהיא לא לוליינית, אחרת היתה עוד מעיזה לקפוץ למים של יורקעם.
"הטיול הזה, זו בריחה?" נורית שאלה ועניתי כן בכנות גמורה.
אני רגילה לחגוג מעבר לים או בניתוק מוחלט. התרגלתי לחגוג את יום ההולדת אחרת ואולי אני גם קצת חוששת…
ואז.. אי שם, על ההר, כשישבנו בתצפית בסנפיר הקטן, ננה הרגישה ולו לשנייה איך המחשבה שלי נדדה ולאן שהלכתי, היא כאילו רצתה לשמור עלי.
הרגישות של ננה קיבלה עוד עוצמה, כשנשארתי לשבת על גבעה, להנות מהשקיעה, מסתבר שהיא בכתה וזה קרה בהמשך עוד לפחות פעם אחת. זה הפתיע את נורית ואותי.
כלבים מקשיבים לרחשי הלב, גם ללא מילים.
ביטחי בקולך
יום ראשון בבוקר, יום לפני שירדתי למדבר צעדנו שירה ואני בחוף הים, תוך כדי השיחה שיתפתי אותה "מכירה את המשפט של שירה בן שאול – ביטחי בקולך?", היא מיד שאלה – מה זה אומר מבחינתי. עניתי בבטחון מלא את מה שבליבי.
במדבר, ביום השני, כשנורית רצתה לחזור למרכז, אני הרגשתי שאני צריכה עוד קצת זמן. דקות אחרי, התקשרתי אליה ושיתפתי שהתבאסתי שככה הטיול שלנו הסתיים. היא לגמרי היתה בסדר עם העניין.
יש אנשים שבהחלט קל לשתף בכל מה שנמצא בלב שלנו. אה?
שנייה אחרי שניתקנו, מצאתי פינה קסומה משקיפה על עמק נחל צין. היינו רק אני והמדבר, די מהר הנייד הוכנס למצב טיסה וצללתי. עמוק.
אני, שלא מסוגלת לשכב סתם להעביר את הזמן בשיזוף בחוף, ישבתי שם שעות.
פתאום, משום מקום, הבעתי את משאלות יום ההולדת בקול, נווו – אל תגזימו, לא צעקתי… ככה אתם מכירים אותי??? שיח, רגיל… אולי יותר לכיוון לחישה חחח
פעם כתבתי באינסטגרם: "יש אנשים שמוצאים את שפיותם, יש שמאבדים את דעתם. כך או כך הם מתחברים לעצמם. כן.. זה מה שקורה במדבר".
בדרך לרכב, נתקלתי בהנחת אבנים שיצרו לב. יצא סימביולי…
כששבוע יום ההולדת הסתיים בחיפה (כותבת עכשיו וצוחקת, גם אתם קולטים מה קרה כאן? אם לא, תחזרו להתחלה) – לצד התלהבות מצחוק שליווה את ההליכה ברחובות חיפה המוארת לכבודי (לא באמת…) לכבוד הכריסמס לווה בהתלהבות של ילדים, מצלמים, מתלהבים, כמעט קונים בלונים מהבהבים כך שכשהם זרמו איתי לחצות את הכביש במיוחד כדי להצטלם עם פנדה ואז הגיעו גם קוף וסנטה.
קול גלגל...
"קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה, מרכבות סתומות הולכות ומתגלגלות, קול נעימות עולה ויורד… הולך ומשוטט בעולם" 😉 ~ ספר הזוהר ו.. שוטי הנבואה.
והגלגל הזה, זו האישיות שבנו, שמשוטטת לה בין עולמות שונים.
When there's no one else
Look inside yourself
Like your oldest friend
Just trust the voice within
Then you'll find the strength
That will guide your way
You'll learn to begin
To trust the voice within
כריסטינה אגילרה
בבוקר יום שישי, שלפתי קלף עם מסר שגרם לי להזיל דמעה של התרגשות. מנחשים מה?
יום ההולדת התחיל והסתיים בים,
התחיל והסתיים בביטוי: ביטחי בקולך. לא תיכננתי, אבל ככה יצא. תודה!
* וידוי אישי: זה היה פוסט מאתגר לשיתוף וכתיבה ולמרות זאת, החלטתי לפרסם אותו מסיבה אחת: אולי אגרום ולו לאחד או לאחת לבטוח ולהשמיע את קולם 🙂
