שעה.. שעה שאני מחפשת את ה… פירצה בגדר חחח
הולכים… חוזרים.. הולכים.. פונים .. מי היה מאמין שכדי לטבול בפינה בנחל דן, אצטרך לעבור גדר אחת ועוד אחת.
שריפה קלה ברגל, קלטתי שהיא מדממת טיפה, לא הרגשתי שנשרטתי בכלל
יש פעמים בחיים שאנחנו נשרטים ואפילו לא יודעים עד שקולטים את הדימום – זה קרה לי גם כשפתחתי את הראש כשמשהו זלג מאחורי האוזן … "אה, אבא.. תראה – דם" אמרתי בנון-שלנטיות לא ברורה לילדה.
יש שריטות שמגלידות מהר ונעלמות כלא היו ויש פעמים שהן משאירות צלקות, כאלו שיזכרו לעוד שנים רבות.
בין אם זיכרון של חוויה (כמו שפתחתי את הראש) ובין אם זיכרון פיזי.
הפעם, וואלה אני דווקא מתכוונת לשריטה שנשארת בנשמה, וגם אותה צריך לקבל באהבה.
היא יכולה להיות גדולה, קטנה, משמעותית יותר או פחות ותסכימו איתי או שלא, אבל לכולנו יש שריטות.
יש שיקראו לזה אמונות מגבילות, דפקות, פאקים, משקעים ועוד מיני שמות, מה שבטוח כולנו ניחנו בכישרון השריטות 😉
אויר ירוק לבלאנס
כשהנשמה שלי זעקה לי לנסוע… יצא שהגעתי לחו"לטולה, כך קראתי לנסיעה למטולה, הייתי חייבת לקחת את עצמי ולקחת הפסקה להתחבר לעצמי מחדש, ואם השמיים סגורים, אז לפחות לטוס מהמרכז.
מוזר לומר שאני צריכה הפסקה כשאנחנו בזמן קורונה, אבל שנייה לפני שהכל התפרץ הייתי בעומס מטורף בעבודה לצד התעסקות בשיקום כף הרגל (שברתי במאי שנה שעברה ומסתבר שזה יצא קצת מורכב) ואז פרצה הקורונה:
התמודדתי עם פיטורים (כן, במקביל לעסק, אני הייתי גם שכירה), מחשבות על העתיד, חילוץ המטיילים מניו זילנד, המרדף אחר חיפוש דירה, האכזבה שלא צלחה מהעניין, דאגות נוספות – בקיצור כאחת שרואה בטיולים פתרון ואהבה, הרגשתי שאני חייבת לצאת להכניס קצת אויר פנימה.
מכירים את התחושה שאתם צריכים אויר, רגע להתאפס כדי להמשיך. אז כזה…
זה בדיוק מה שרציתי, סליחה, הייתי צריכה (על התפר שבין רוצה וצריכה בנסיעה אחרת התפתחה שיחה פילוסופית למדי).
אז עליתי צפונה.
למה דווקא לשם ? רציתי להכניס ירוק לריאות, ולא מהחומר שמעשנים 😉
לצפות את הידוע מראש
את מה שקרה, לא יכולתי לצפות מראש. איזו טעות חחח, שהרי אני מובילת דיעה שכל נסיעה יכולה להיות משמעותית, ואצלי.. כנראה זה כבר ב- DNA וגם אם אני לא מתכננת, בפועל זה מה שקורה.
נסיעה של למעלה מ- 720 ק"מ, הפכו את הנהיגה למדיטציה. תמיד אמרתי שלא חייבים לשבת ולעשות "אווםםםם" – לא שאני מזלזלת, אבל לכל אחד יש את הדרך שלו.
תמיד בהתחלה של מדיטציה, המחשבות רצות בקצב מסחרר, מנושא לנושא ופתאום נעשה שקט ולבסוף כשרגועים, דברים מתחילים לצוף…
וכך כמו בדרך לטבילה בנחל דן, פתאום התגלתה שריטה אחת, עוד אחת ועוד אחת. חלק כאבו ודיממו, חלק התגלו בלי בטעות.
שריטה שיטחית יכולה להגליד מהר ולא להשאיר סימן, לצידה יכולה להיות שריטה שתשאיר חותם – לכן צריך לפתח גם אליה אהבה, נראה שזו מערכת יחסים של שנאה-אהבה, שהרי בסופו של דבר היא חלק מאיתנו… ממש כמו השריטות של חיינו, שתכל'ס מנהלות אותנו …
אמור לי מה השריטה שלך, אומר לך מי אתה או.. מה השריטות של החברים שלך
יש מגוון רחב של שריטות: אני לא חשוב, לא משמעותי, לא מספיק טוב, לא מוצלח, לא שייך ועוד אין ספור דפקות-אמונות …
שריטה יכולה להיות כתוצאה מחוויה מסויימת בחיים או ממשהו שנאמר לנו ונצרב אצלנו בנשמה.
אם בורכתם בשריטה אחת, אשריכם – אני מפרגנת בקנאה רבה.
כך או כך, זו שריטה שאפשר להפחית את השפעתה, אבל אי אפשר לשנות או לפתור אותה ושריטה שהיא "מאוזנת", יכולה להניע אותנו להגשים דברים בחיינו ומעל הכל – את עצמנו.
150 אלף מחשבות לי ולכל אחד מכם ביום …
מכירים את זה שאומרים לנו "בחרתם להיפגע" – גם אני אמרתי את זה בעבר, לאחרים וגם לעצמי … טעות גמורה !
אין באמת דבר כזה "בחרנו להיפגע" – כי אנחנו לא בוחרים להיפגע, מה שקורה זה שבזכות אותן השריטות החמודות שלנו, אנחנו מפרשים אוטומטית, וברגע שמשהו נוגע בה (באיזה תא נידח במוח), היא קופצת.
אם אתם חושבים שאנחנו יודעים למה האדם שמולנו התכוון, או שמי שמולנו מבין אותנו – אנחנו טועים. בדיוק מכמות המחשבות שמתרוצצות לנו בראש, זוכרים ?! 150 אלף מחשבות
אז איך בכל זאת חיים עם השריטות שלנו ?
עובדים על זה… מנהלים את השריטה ולתקשר אותה החוצה.
לפתח מודעות למה שאנחנו נותנים לדברים – הרי אנחנו לא יודעים מה הפרשנותה אוטומטית של מי שמולנו או יותר מזה, לומר במדוייק מה שעובר עלינו למי שמולנו.
היתה מטרה מוגדרת אחת: להתרחק, לנקות את הראש, להסתכל על כמה החלטות מהצד ויתר מהכל – להפיק את המירב ולחייך.
מי היה מאמין שהנסיעה תקבל מימד מפתיע של תובנות בהירות על שריטות החיים 😉
