ואז הוא אמר: את חווה פוסט טראומה

זה היה עוד ערב נחמד. בספונטניות שלעיתים מאפיינת אותי, בשעת לילה מאוחרת עליתי על הרכב לכיוון צפון
השעה לא הרתיעה אותי הייתי עירנית ואין כמו נסיעה בכבישים המהירים, עם מוזיקה חודרת לנשמה
הדקות עוברות, הוא מסמס לוודא היכן אני, אם יש פקקים…
הכרנו לפני כמה שנים באחד מהטיולים שלי

הוויז מדווח על האטה בתנועה
תאונה
מתקדמת לי לאט, מקווה שהיא לא רצינית
כל הרכבים מופנים לנתיב הימני
משאית חוסמת שלושה נתיבים
ואז…
אני מפנה מבט לשמאל. הרכב מעוך מאחור, כאילו חצוי לשניים
שניה אחרי, התנועה השתחררה
אבל אצלי משהו השתנה
רעד וצמרמורות, הלב עוד שנייה נעקר מהמקום
ודמעה אחת אחרי השנייה, זלגה בלי שליטה

אין מצב שאני עוצרת בצד. "הנהיגה תרגיע אותי", אני משכנעת את עצמי בזמן שאני מורידה קצת את הרגל מהגז
מנסה להסדיר נשימה רק שאצליח להרגיע את הרעד. 
הבטן ממשיכה להתהפך
כל רגע מגניבה מבט לעבר המסך, כאילו בתקווה שהזמן מאחורי ההגה יעבור מהר יותר
בתוך צלילי המוזיקה שמתנגנת ברקע מתגנבים להם צפצופי הודעות.
כשהגעתי לרמזור הקלטתי בקול רועד "עוד כמה דקות מגיעה, אני בדרך. מקווה שיש לך משהו חזק שמרגיע, אספר כשאגיע".
הוא יצא אלי ולמרות החושך הוא כנראה קלט פנים חיוורות, לא משהו שהוא רואה אצלי לעיתים קרובות.  
"מה קרה" הוא שאל בדאגה מפתיעה
לא אמרתי כלום. רק לקחתי את ידו והנחתי על על בית החזה.
הוא חזר על השאלה, בזמן שלקחתי נשימה עמוקה. 
בעוד אני משתפת בחוויה, הוא בקור רוח משולב אמפתיה מכריז: "את בפוסט טראומה", קחי ומגיש לי לצד כוס המים גם ויסקי. 
"תנשמי. תרגעי" הוא אומר בקול את מה שאני פוקדת על עצמי.

(שנים שלא נרדמתי כשמישהו אחר נוהג, עד היום יש כאלו שאני דרוכה כשהם אוחזים בהגה). 

2017, אני יושבת לי אחרי ארוחת בוקר בהוסטל בקוסקו, פרו פתאום מקבלת הודעה מ.. כאן נקרא לו ניר.
"ליאת, מה עושה, את פנויה, יש מצב שאת מגיעה לכיכר. אני צריך עזרה ולא רוצה להיות לבד".
דקות אחרי ישבנו שנינו על המדרגות.
"תודה שהגעת".
ברור, מה השאלה. חשבתי לעצמי.
כאן אני כבר לא יודעת אם זה מהיותי אני-ליאת או ישראלית, שיש לנו נטייה לפעול ולעזור במיוחד אם אנחנו רחוקים מהבית.
לא העזתי לשאול מה קרה. הרגיש לי שכשהוא ירצה הוא ישתף וגם אם לא, העיקר הוא לא לבד. בדיוק כמו שביקש.
כמה דקות אחרי הוא שיתף שחווה התקף פוסט טראומה. הוא לא יודע אפילו לומר לי מה היה הטריגר הוא רק ידע שהוא לא רצה להיות לבד.
אני רק התפלאתי איך חשב עלי, הרי הכרנו לשבריר של רגעים יום קודם לכן.
"משהו הרגיש לי שעליך אני יכול לסמוך", כאילו קרה את מחשבותיי.
הייתי בהודיה גדולה.

2005 סידני, אוסטרליה. יושבת במדרגות ההוסטל בזמן שהיא מחכה להסעה לשדה התעופה.
בעודה מדליקה סיגריה אחר סיגריה, התפתחה שיחה בה היא שיתפה שהיא הקדימה את הטיסה: "קיוויתי שאצליח להרגע, להתחיל להנות אבל נראה שההתקף רק מחמיר".
היא לא נראית לי באיזה התקף, חשבתי לעצמי ולא העזתי לשאול על מה מדובר, לא רציתי לחטט אולי זה אישי מידי.
"הכדורים שאני לוקחת כבר בקושי עוזרים".
אני מביטה בה בכאב, קולטת את הניסיון שלה לשכנע את עצמה שיהיה בסדר.
"זה לא קרה לי מעולם. ככה סתם כאילו משום מקום התקף חרדה כזה. לא ברור".
זו היתה הפעם הראשונה שהכרתי מישהי שחווה התקף חרדה בטיול ולא ממבחן ומשום שהיא העלתה את הנושא שאלתי בעדינות "ממה זה קורה לה".
היא הסבירה שהיא חושבת שזה בגלל שזו הפעם הראשונה שטסה לבד לצד אחר של העולם.
לא רציתי להכאיב או לעורר יותר אז חיזקתי אותה עם חיוך ואמרתי אם את שלמה עם החזרה, הנה עוד שנייה את על טיסה.
היא חייכה בחזרה ושינינו את נושא השיחה.
ההסעה הגיעה, היא נראתה מאושרת ומעל הכל שלווה.

ניו זילנד, 2014. מגלה בדיעבד שזכיתי לתסמין של התקף חרדה. מזל שהשתלטתי על המצב.  

חויות החיים יכולות להופיע ברגעים לא צפויים.
אותם הרגעים יכולים לתקוף אותנו בדרך לבקר חבר בצפון או היכנשהו בעולם, טריגר קטן שזורק אותנו לתקופה אחרת שבכלל חשבנו שכבר לא משפיעה.
זה לא צריך להיות "פוסט טראומה" או חרדה, זה יכול להיות משקע ממערכת יחסים או משהו שנאמר ונחרט.
יש פעמים שזה יכול לשתק אותנו, יש פעמים שזה יגרום לנו להתכנס או להרחיק מישהו שיקר לנו מעלינו. 

בשנים האחרונות, ככל שאני מתעמקת בתחום שלי, כמה שידעתי זאת בעבר, אני מבינה יותר ויותר כמה אנחנו לוקחים איתנו לכל מקום שאנחנו הולכים את כל המכלול שבנו.
הפילטרים מתגלים בשלב זה או אחר בחיים וגם אם אנחנו חיים את הרגע, הדברים הטמונים בנו יכולים לפעמים להפתיע אותנו.

כמה חשוב להכיר את עצמנו ולדעת לתקשר את האתגרים שלנו.
אני, כמו רבים מאיתנו, עדיין וכנראה תמיד, לומדת.

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע 0 / 5. מספר דירוגים 0

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?