יש חויות שאי אפשר באמת להעביר במילים, כשחזרתי שיתפתי בפייס "כמה עברתי בימים בודדים. מאיפה מתחילים?"
אם הספקתם לקרוא בפוסט על בוקרשט, הבנתם שגם לשם, כמו לקפריסין, הגעתי במקרה. כבר היו לי תוכניות על ברלין ופחות מ- 48 שעות הייתי על טיסה לבוקרשט.
שלוש שעות לפני שיוצאת לשדה הטרולי עוד לא ארוזה. תנו לי לטוס לכמה חודשים או שנים ואני מסתדרת, אבל לכמה ימים… אני הולכת לאיבוד.
לא אחת חלפה בי המחשבה – אולי לא כדאי לעלות על הטיסה, לא – ממש לא בגלל הקורונה. כבר כמה ימים שאני סוחבת כאבים מטורפים ברגל, שלא לדבר על המצב הכלכלי שאני עדיין גוררת בזכות השיקום.
תמיד הנפש מכריעה.
הזכרתי לעצמי, שיש לי מטרה ברורה להתאוורר כי עוד שנייה אני מאבדת את זה.
כמעט שנה שלא נשמתי אויר מטוסים ונראה שבזכות הקורונה אוטוטו יתחיל בלאגן בעולם.
בדיעבד צדקתי. כמה חבל שזו יצאה נבואה שמגשימה את עצמה.
מפה לשם לא היו לי יותר מידי תוכניות, לא יודעת מה הולכת לראות או לעשות, מלבד שני דברים: לעבוד קצת על המיזם ופשוט "להיות".
בשדה, בזמן שמחכה, פתאום קלטתי שאין בי התרגשות כלל. תחושה מוזרה. מה השתנה ?
אמא מזכירה לשמור על עצמי. "אלכוהול ג'ל אזל מהמלאי. אקנה שם", אני מרגיעה אותה.
הטיסה מלאה, אי אפשר להכניס סיכה. זו שלידי מסתירה את האף עם צעיף, בספסל שמולי מישהו עם מסיכה. נראה שכמה שאני מרגישה בטוחה, עדיין כשמישהו משתעל או מתעטש עוברת מחשבה "בסביבה של מי הוא היה" …
לילה לבן … משקיפה מלמעלה על אורות המדינה. נפרדת בחיוך, רק שהרגל לא מוצאת תנוחה של מנוחה. האם זה ילווה את כל הטיול, עלתה בתהייה .
מייחלת שהכאב ירגע, כל מה שתתמקדי בו יגדל – לא כזה עובד בעניין. באופן מוזר, השיר הראשון שמתנגן באוזניי
Take one look at yourself, and realize … Life is treating you nice, better be wise
האם הייתי חכמה הפעם ?
כל הטיסה סבלתי מכאבים ברגל, התחלתי לתהות אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה.
כשהגעתי לביתה של מאיה, למרות הכאבים ולמרות שהיתה זו שעת אמצע הלילה שקענו לשיחה. שיחה שבדיעבד נמשכה לאורך היום, העלתה מחשבות, פוקוס על החלטות, זכרונות וגם רגשות. חלקם שיתפתי אותה יותר, חלקם פחות.
הרגל הרגה אותי מכאבים. בלשון המעטה. רק בשעה 7 בבוקר אמרתי למאיה "אני חייבת לנמנם קצת". הבנתי שכדי להמשיך לתפקד אני חייבת לעצור טיפה. "אנמנם כמה דקות ונצא". היא דאגה שיהיה לי נוח ולא עברו דקות והייתי בעולם הבא. הדקות הפכו לשעתיים. כשהתעוררתי היא אמרה, "לא זזת כמעט. לשנייה הזזת את הרגל והחזרת אותה". כן, "הרגל כאבה לי" עניתי. קפה אחד ועוד אחד ויצאנו להסתובב,
כשנכנסו לקניון, בזוית העין נתקלתי בקפה גלוריה. עד שכל אחד מצא את עצמו במקום אחר בעולם היינו חבורה שכזו: אוסקר, מרסלו ואני. היו לנו שני בתי קפה קבועים, גלוריה היה המקום לאמצע יום העבודה. צילמתי ובעיניים בוהקות שלחתי לאוסקר, בצירוף מילה אחת: "מתגעגעת".
הייתי עייפה והרגל הציקה, כל פיסת היסטוריה שקראתי, ראיתי וצילמתי באותו היום – קיבל משמעות שונה, בעיקר של תמונה. למחרת אקבל תזכורת טובה ואצחק על עצמי בעניין.
לצאת או לא לצאת לבלות לא תהיה שאלה בכלל, מה שיבוא לי אעשה, לא צריכה לא להרגיש לא בנוח להגיד "לא", אחד היתרונות שבלטייל לבד.
לארוחת הערב יצטרף אלי חמד של בחור מ- UK. ישבנו על בירה מקומית ובשר שהזכיר את נשכחות ברילוצ'ה. היו כמה אנשים שהיו נהנים להיות כאן… פירסמתי באינסטגרם. השעות יעברו מבלי שנרגיש. ולצד נושאים כמו חלומות, כדורגל, ניו זילנד (כמובן), הזדמנויות, אכזבות, ציפיות. הורעפתי במחמאות שכבר שכחתי איך זה לקבל – כן, גם על מערכות יחסים בין אנשים דיברנו. השיחה היתה כל כך קלילה, מלאה ברצינות משולבת בהומור וצחוק. הייתי אני ולא באיזה דייט שאני מרגישה שבוחנים אותי כל שנייה, שלא לדבר שיש שתוהים מהדקה הראשונה איך לסיים איתי במיטה…
למחרת בבוקר קלטתי שחלפתי אתמול על פני חנות הספרים האינסטגרמית שחיפשתי (זוכרים שכתבתי שצחקתי על עצמי…). אח"כ לשבת בארוחת בוקר שקטה, ובעודי משוטטת ברחובות באיתור גרפיטי החלטתי לצאת מאזור נוחות והעלאתי סרטון און-ליין לקבוצת חברים סגורה – כדי לקבל המלצתם.
טיולים זה לצאת מאזורי נוחות, לא ? הנה היה עוד אחד … "באשמתם" הם נחשפו לעוד סרטונים.
מאוחר יותר אפגוש במקרה (או שלא) במארק בן ה- 13 שהחליט לעזור לעלמה (שלא באמת היתה) במצוקה איך להגיע ליעדה,
האדיבות שלו קסמה לי. אני בטוחה שהוא סיפר להוריו את המעשה הטוב שעשה ועוד באנגלית שוטפת.
על הדרך המליץ לי על אומנות רחוב ושיתף שאוטוטו הוא ומשפחתו עוברים לאנגליה, דקות בודדות יעברו עד שהוא ישתף בחששות שיש בנסיעה.
"רוצה שידברו איתך באנגלית. דברי עם צעירים", קולה של מאיה הדהד….
עכשיו, בצל הקורונה ובכתיבת מילים אלו, אני תוהה מה עובר עליו ועלה בגורל המעבר. איזה מזל שהחלטתי שאת החזור אעשה במטרו.
"אנשים ישכחו מה אמרת,אנשים ישכחו מה עשית,אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש" – מאיה אנג'לו ואני מאוד מתחברת אליו בשנים האחרונות.
ואני… אני זוכרת מה כל אחד ואחת מהם גרם לי להרגיש. טיול כמו בחיים, הם האנשים שיגרמו לנו להרגיש, אלו שמשאירים חותם – גם אם לא נזכור את שמם (שמתם לא שלא כתבתי את שמו של הבחור מ- UK ?)
להסתובב ברחוב בלי מטרה ברורה, להרשות לעצמי לראות משהו מרחוק וללכת לעברו, כי הוא נראה לי מעניין, בעודי משוטטת ברחוב, נתקלתי במסעדת אבירים ובאנשי הפנדה (ככה כיניתי את ה- וולט/תן ביס המקומי) הגעתי לעוד נקודות היסטוריות על המפה, פשוט כי שוטטתי.
אני בטוחה שבעונה הכל שונה, אפילו המזרקות לא פעילות…
היום האחרון, שידעתי שיהיה אפרורי, התאים לבלות במקום סגור כמו הפרלמנט או בקניות.
כשהגעתי לפרלמנט, פתאום הרגיש לי אחר – התחשק לי "פתוח" ולא רציתי לכתת רגליי בין מאות המדרגות שיש במקום. גשם שהחל לרדת תפס אותי בקרבת בית קפה מקומי. מזל, איזה טעות היתה להתחיל את היום בלי קפה…
אני מושכת את זה תקופה כתבתי בפוסט אחר, קיוויתי שמשהו יתאזן בזכות הטיסה – אבל זה לא צלח כל כך.
מישהו אמר לי לפני כמה חודשים "גם ככה את לא ישנה". לא הבנתי מאיפה זה בא, כי תכלס אני לא מסיימת את מדיטציית הוקרת התודה שלי ואין עם מי לדבר.
אז ככה, בצל הקורונה, בזמן שאנשים ביטלו טיסות, אני החלטתי להרים לחיים ולצאת לקבל החלטות.
כשחזרתי הבנתי שאני חייבת להתמיד בעצירה, לקחת את עצמי בידיים ולעשות, לשנות את מה שצריכה (זו רשימה ארוכה) ולהמשיך להעז לעשות, גם כשזה ממש אתגר – למצוא את מי שלפעמים יחבק מרחוק ויתן את המילה הטובה.
ואז, כמו בסרט נע, שמישהו לוחץ בשלט והכל זז ב- fast forward , התפרצה לה הקורונה בשאגה. איזה מזל שהספקתי לנשום אויר לפני שהרגיש שהעולם עוצר וזז במהירות באותה השנייה …
חלק מהתשובות שרציתי, קיבלתי. אבל מאז המציאות שינתה את סדרי העדיפויות.
אז מה קורה עכשיו ? על כך כנראה כבר אכתוב בפוסט הבא …
כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?
להצבעה
דירוג ממוצע 0 / 5. מספר דירוגים 0
איזה כיף להיות הראשון להצביע
We are sorry that this post was not useful for you!
Let us improve this post!
Tell us how we can improve this post?