זה תפס (גם) אותי קצת בהפתעה, קצת מוכנה. טוב, תלוי במה…
רק לפני שנייה נחתתי, קיבלתי החלטות בהן גם על הטיסות הבאות/המתוכננות ו… בזה אחר זה התוכניות החלו להשתנות.
בפעם השנייה שביקרתי בהונג קונג הלכתי לדיסנילד, התיישבתי ברכבת הרים, ופתאום.. חושך, רק נורות קטנות דמויות כוכבים..
הדהירה בתוך החושך מעלה את האדרנלין… ולא די בזה לרגע היא עוצרת ומתחילה מחדש, רק הפעם במפתיע ב.. רוורס. עוצרת לשבריר שנייה ושוב קדימה .. ויותר מהר.
כבר כמה שנים שאני מרגישה בתוך רכבת הרים… עליות, ירידות, חלומות, תוכניות ואז שינוי תוכניות.
תכל'ס נראה לי שאלו פשוט החיים, רק שפעם זו רכבת הרים בדיסנילד ופעם זו רכבת שנוסעת לאט בין הרים …
קחו אותי 20 פלוס שנה אחורה (לא יודעת מה איתכם, אני רק מתבגרת…), כנראה שהייתי מסתכלת ומתמודדת אחרת.
קרוב לוודאי שהייתי משדרת שהכל בסדר איתי לצד איזו חרדה פנימית מוסתרת בהומור ציני למדי, או מעת לעת איזו התפרצות של לחץ לא ברורה
היום, אני מפוקחת יותר, רגועה ובאופן מפתיע למדי, מתעלמת מתגובות שופטות של אנשים על אופן ההתמודדות של המדינה, חיה זוית ראייה מפוקחת, מצרה על כך שבזכות אפקט הקורונה איבדתי את מקור ההכנסה העיקרי שלי ומודה שאת הדאגה על המיתון העולמי הצפוי אני מנסה לשים בפינה, בהמשך תבינו למה.
עוד לא חודש עבר מאז שקיבלתי את הבשורה על סיום פרנסתי העיקרית.
כל התובנות, ההחלטות וסידרי העדיפויות שקיבלתי, נשלחו לפינה (מרפי, שוב אתה …)
החיים קורים כשאנחנו מתכננים תוכניות, אני משליכה משפט של ג'ון לנון שאני מזכירה באחת מהרצאותיי.
"את לא מפחדת לטוס" שאלה אותי חברה קרובה, "לא".
כשחזרתי חברה יקרה שיתפה אותי שהיא במתח מההתפרצות, שאלתי בצורה כנה: "יש לך ולי באמת שליטה על זה?",
כשהיא ענתה "לא" – היא הבינה את מה שכבר ידעה: כשאין לנו שליטה – אין מה להיות בלחץ, פחד או חרדה, פשוט להסתגל למצב החדש.
ככה אני מתמודדת עם המצב הזה, ובכלל. לכן גם טסתי רגועה. מלבד זאת שידעתי שאני טסה למזרח אירופה, לשם הקורונה בטח תגיע אחר-כך (לא טעיתי דרך אגב).
בעבודה הבוסים שידרו עסקים כרגיל, בפנים ידעתי שזה עניין של גג שבועיים ימים עד שאנחנו נושפע באופן ישיר.
קראתי את המפה ולוחות הזמנים שלי היו מדוייקים. לצערי.
המצב איפשר לי להתבונן על ניהול משברים בתנאי אי-ודאות. זה זרק אותי ללימודי התארים שלי, פתאום הם קיבלו חותמת של משמעות.
פתאום שמתי לב יותר איך אנשים מתבטאים, מה אומרים, האם ליבם ופיהם שווים, איך אנחנו מכילים, האם מחבקים (את המצב, לא רק אנשים) או חוששים, האם אנחנו מרחיקים/הודפים/מתכנסים, מסבירים, משתפים.
אנחנו אנשים מגוונים.
כל אחד מתמודד אחרת: אדישים, מתחשבים, אופטימים, לחוצים, ממושמעים, אלו שלא דופקים זין, אלו שמפרים את ההנחיות, נצלנים, חברים, משמיעים קול או נעלמים ועוד…
מה שבטוח, הקורונה לא פוסחת על דת, מין, גזע או גיל. אז לא משנה איך אנחנו מתמודדים או היכן אנחנו בעולם. אנחנו שווים.
פתאום זה האנושות מול וירוס אחד.
הקורונה אילצה אנשים לעצור את החיים למשך ימים ולהתבונן בדברים מבחוץ, מקווה שיש חכמים שדאגו להתבונן גם פנימה, היא הוציאה גם את אלו שחשבו עצמם אלוהים וניצלו את המצב בהתנהגות הזויה לפעמים.
ישראל, הדבקת קצת את הפער לשנת 2020.
סוף-סוף הבנת שאפשר אחרת. אפשר להיות בפחות צפיפות באוטובוסים, מערכות ממשלתיות ומעסיקים ברוכים הבאים לעולם השירות והעבודה מרחוק, מערכת ההשכלה: יישר כוח סוף-סוף חוויה פדגוגית מרחוק – באמת שהגיע הזמן לשבת פחות שעות בכיתה. סליחה אם יישמע יהיר אבל וואלה אנשים מזל טוב למדתם להתעטש למרפק ולהקפיד על הגיינה אישית (ד"א – מקובל מאוד בעולם), שלא לדבר שאתם שומרים עכשיו מרחק בעמידה בכספומט – ימות המשיח זה כאן.
המצב מעודד אותנו לחיות בתנאים חדשים וזה פשוט מעניין לראות איך מנהלים ואנשים מתמודדים ומדהים להבין כמה עם השנים אנחנו מתנהלים ביתר שליטה וחוסר התבוננות הדדית, אני יכולה עוד להמשיך לראות את הדברים החיוביים, השאלה אם כולנו נלמד מהעניין ונתנהל אחרת אחרי שהמשבר יסתיים ?
יצא קצת פוסט פילוסופי על כמה החיים רגישים ונזילים, כמה שלא הכל באמת בשליטתנו, כמה חשובה רגישות ומודעות אישית ולסביבה, קיבלנו גם שיעור יפה בצניעות ומינימליזם, אני מקווה שרובנו נקבל מזה הארה.
מצחיק להרגיש ברכבת הרים כשהכל נעצר בעולם, אני מוצאת את עצמי אומרת: תעצרו את הרכבת – בא לי קצת ללכת…
אז נכון שאני אוהבת את האדרנלין שרכבת הרים מכניסה לגופי. יש משהו ממכר בתחושה. לא יודעת אם זו המהירות, חוסר השליטה הריגעי, התנועה הבלתי פוסקת שדי מאפיינת את החיים או בכלל ההתמכרות לוייב.
השנים האחרונות, היו רכבת הרים בלתי פוסקת: החלטה על סגירת עסק לשם מעבר לניו זילנד, חזרה משם לזמן קצר והחלטה שלי לפרק זוגיות ארוכה, קבלת הצעה לרילוקיישן לניו"ז, החלטה לעזוב וללכת להגשים חלום, לחזור לישראל (כנראה סבלתי מחוסר שפיות זמנית), מיקוד המיזם שלי, מציאת עבודה שיש בה שליחות, שבירת כף הרגל (ועדיין שיקום) וכל זה לצד חיים אישיים-חברתיים שעברו הרבה דברים לא שגרתיים. פתאום, היי קורונה – ביי עבודה, מזל שיש לי עדיין את המיזם שממלא אותי כל פעם מחדש …
מה שבטוח.. הרכבת, גם זו, תגיע בסוף ליעדה
תמיד טענתי שכשהחיים מביאים לימונים, כדאי שתביאו לצידם טקילה
בינתיים לחיים קורונה, עשית מייק אובר לחיים ויצאת מלכה, אז אם אפשר בבקשה גם טקילה בצד
שהרי אם כבר החלפת את הקארמה, אז כשתסתיים הסאגה אני רוצה קצת אתנחתא ועדיף בצורת טיסה
