אם תרצו, גם חילוץ מניו זילנד, זו לא אגדה

מעולם לא שמעתי אותך כל כך הרבה ועוד מרימה את הקול אמרה לי השותפה שלי כשאני פוסעת הלוך חזור בדירה, מתוך כוונה רצינית (אם כי דימיונית) להכין לי איזו ארוחה קטנה, שלרוב לא צלחה, כי נכנסה הודעה או איזושהי שיחה …  (כן, יש לי שריטה בעניין… על שריטות עוד יסופר)

לא יעבור הרבה זמן ואשמע את אחי אומר לי "הבהלת אותי, בחיים לא הכרתי אדם שקט כמוך".

שני אנשים, שתי סיטואציות שונות, בהפרש של חודשים בודדים, מספרים סיפורים שונים על אותו אדם.

והאדם הזה הוא…. אני.

לטייל בצל הקורונה היה הפוסט הראשון שכתבתי, זה היה מתבקש אחרי שמצאתי את עצמי עולה ללייבים בקבוצת הפייסבוק ומתחילה להכין מטיילים לבחון איך לסגור קצוות למקרה שיצטרכו לפעול מהר.

מהבהלה הראשונית ועד השמיים שנסגרים

את הבהלה הראשונית אני עצמי חוויתי, כשהחלטתי בפברואר, באופן ספונטני לטוס לטיולון קצר בבוקרשט, אמא שלי כבר קנתה עבורי מסיכה ובשדה התעופה לא נותר אלכוג'ל אחד, כשחזרתי התחלתי להבין שזה לא הולך להעלם בקרוב …

מרץ 2020, הגבולות נסגרים, אני משנסת מתניים, שהרי גם בשביל זה הקמתי את המיזם באהבה שלי.

מההחלטה ועד העשייה, כמו פרץ של אש מהדרקון של חליסי, הרמתי את הכפפה ופעלתי בכל דרך אפשרית לעזרה, להיות אוזן קשבת למטיילים ולהורים.

הפעלתי את כל יכולותיי האישיים והמקצועיים, לא משנה מה – כל מי שירצה לחזור לישראל, אני אעזור לו – גם אם הוא בקצה השני של העולם.

הימים הפכו ללילות שהפכו לימים – זאת אומרת שאין לי מושג איך במשך כמה שבועות העיניים שלי נשארו פקוחות והמחשבה חדה, עם בקושי שעתיים של שינה בלילה.

מדברת עם התקשורת, מרגיעה הורים, מניעה מטיילים, מבחינתי – מזיזה הרים, אני לא חושבת שמישהו יכול להבין מה התרחש מאחורי הקלעים, בדירה חמודה במרכז תל אביב.

מתייעצת, מדברת, עוצרת ושוקלת צעדים.
יכולה לשער רק מה קורה למטיילים. לעצור בשנייה את הטיול, לשנות פאזה ממקום רגוע, שלו שכל הדאגות הן: "מה נאכל או איזה נוף יפה" ופתאום צריך להתקפל, לפעול בצורה מהירה, לקבל החלטה – להישאר או לעזוב ואם כן – אז איך ומה. ברור שגם על זה  דיברתי איתם בלייב, בשיחות, אלפי הודעות בקבוצות ואישיות. 

זה לא משנה גיל המטיילים, בעלי משפחה, זוגות, – כולם נדרשו לעצור ולהסתכל למצב בעיניים.

לייב משדה התעופה באוקלנד. מהראשונים שהצליחו לצאת ולא חיכו לטיסת חילוץ. כל מטייל/ת ששלחו לי עדכון גרמו לי להתרגשות מטורפת

טיסת החילוץ מאוסטרליה וניו זילנד

רגע לפני שהשמיים נסגרו, הצליחו כמה עשרות מטיילים למצוא את עצמם על טיסה מניו זילנד לפרת', לטיסה ההיסטורית של אל-על שנחתה בפעם הראשונה באוסטרליה.

באופן סימיובלי על קו האבסורד, אל-על היתה צריכה להתחיל להוציא טיסות סדירות למלבורן במרץ 2020….

הלחץ גובר, לא רק אצל המטיילים, אלא גם אצל ההורים, השמיים נסגרים.

אני ממשיכה בשורות של שיחות טלפון מול גורמים רבים.

מוצאת את עצמי שוב קוראת נכון את המפה, מכינה את המטיילים – אוטוטו ניו זילנד תגיב בהחמרה ויש מצב שהגבולות יסגרו, גם לתנועה בתוך המדינה…

אני שונאת להיות צודקת. באמת. בכל דבר בחיים. אני שמחה שאני מצליחה להבין, אבל מכאן ועד ל"את צודקת" יש מרחק רב.
מפה לשם – אמצע הלילה בישראל, ראשת ממשלת ניו זילנד עולה בנאומה הראשון לאומה ואני מקשיבה לעוד ראיון ולבשורות שהיא מביאה: השמיים נסגרים. אוף… אמרתי שאני שונאת להיות צודקת. מיד מעדכנת את המטיילים, ממשיכה לחזק ולעודד – שידעו, אני אמשיך לעמוד אחר הבטחתי.

כמה שעות אחרי אני מקבלת עדכון מהנציגות "זהו, אין מה לעשות. ניו זילנד סגרה". אני מסתכלת על ההודעה, מחייכת (היה צפוי…) ו… נראה לכם באמת ?!  תמיד למצוא את הדרך עד שבאמת אין אחרת … זה חלק ממני כבר שנים, אז… עצרתי וחשבתי ו.. מצאתי את עצמי כותבת לראשת ממשלת ניו זילנד, מתחננת על נפשי, או יותר על נפש המטיילים והוריהם שכל שהם רוצים זה שיאפשרו להם לצאת.

בינתיים בארץ אני ממשיכה ועוזרת ליצור הדים, כדי שהמטיילים ישארו בתודעה. במקביל דואגת לחברים שנמצאים במקומות אחרים בעולם, בין אם גרים ובין אם מטיילים.

יומיים אחרי, נפתחו גבולות המדינה רק לטיסות חילוץ.
אמרתי לחברה: בזכותי או לא, זה לא משנה, העיקר השמיים נפתחו. ודרך אגב – כן, קיבלתי גם מייל תשובה ממשרדה וכמובן שכתבתי גם תודה אחר-כך 🙂

70 חבר'ה מניו זילנד הצליחו להגיע לטיסת החילוץ הראשונה מפרת', אוסטרליה

הסאגה ממשיכה

במקביל בארץ הסאגה ממשיכה, כמו שידעתי מההתחלה – טיסת חילוץ ישירה לניו זילנד, אף פעם לא היתה על הפרק, מסיבות מגוונות וכל מי שניסה לשים את אוסטרליה וניו זילנד ביחד על המפה, הבין שזו לא התמונה.

עוד לילה של נמנום בלבד, כשהמחשב לצידי והנייד מוחזק ביד. מידי פעם מקבלת הודעה ממטיילים, גם כאלה שחזרו לציוויליזציה אחרי שהיו מנותקים.
שעת בוקר מוקדמת, מקבלת הודעה מעוזר ח"כ: "אם עכשיו היית יושבת מול ראש הממשלה ושר התחבורה, מה היית אומרת להם ?"
דקה, אני חוזרת אליך עם הודעה מסודרת כתובה – אני עונה בזריזות. מתאפסת במהירות מחשבתית ומשגרת ההודעה. כעבור כשעה אקשיב להקלטה שהקריאו את דבריי. התרגשתי. מודה.

שיחות והתכתבויות עם הורים מודאגים, חלקם מרשים לעצמם להתפרק, להזיל דמעה ולשתף מהנשמה. 
"אני מקווה שאת זוכרת לדאוג גם לעצמך, כמו שאת דואגת לנו" – אחד המטיילים מזכיר לי.  

במשך שבועות, קיבלתי עדכונים: מטייל ראשון שהצליח לצאת בזמן ועד המטיילים האחרונים שבחרו להישאר שם.
למי שלא מעודכן: יש שהצליחו לצאת ממש רגע לפני הסגר של ניו זילנד, יש שהגיעו לטיסת החילוץ הראשונה לאוסטרליה ויש שבהמשך בעזרת תיאומים מדיניים חברו לטיסות החילוץ של גרמניה.  

הודעות מרגשות מהורים שהילדים נחתו, חיבוקים וירטואלים ממטיילים שנכנסו ללב מקרוב, מחברות שזכו לשמוע מעט את הקול שלי באותה התקופה ומחברים שהתרגשו כשהזכירו את שמי בטלויזיה (תודה לאותה אמא שעשתה זאת).

 

לעצור. להצליח לישון. להוקיר תודה ולאהוב...

מי היה מאמין שבתוך שלל הסיפורים שצברתי מאז הקמת המיזם בעזרה והכוונה למטיילים, יכנסו גם "רגעי פקודה": לנוע צפונה, למלא טפסים, להגיע למנכ"לי משרדים ממשלתיים, יועצים שונים, יפנו אלי מהפקות של תוכניות, אצליח להכיל בזמן קצר מטיילים והורים שבכלל לא מכירים אותי ואת המיזם שלי.

כשקצת נרגע, הצלחתי להבין כמה פעלתי על אוטומט, האדרנלין היה גבוה מידי ולא עצרתי להכיל את מה שעשיתי. 
מופתעת מעצמי כמה שזוכרת כמעט את כל השמות והסיפורים שמאחורי, היכן ישנו, מה עשו, הקשיים, האתגרים, הרגשות, מי חולה, מי הבריא, דרך איפה טסו ועם מי. 

במשך כל התקופה לצד מילים טובות, ספגתי דברים אחרים, הכי צרם היו האינטריגות ופוליטיקות על חשבונם של מטיילים, גם כאלו שאני נלחמת בהם שנים. 
ואז…
כשכמות ההודעות פחתה. העניינים נעצרו, חילוץ המטיילים מניו זילנד נכנס לדפי ההיסטוריה, הצל
חתי לקחת לעצמי הפסקה, פתאום מצאתי את עצמי כך סתם, מזילה דמעה אחת ועוד אחת. 

חודשים יעברו, הגשמים והרוחות מסביב, יהפכו לחמסין, הקורונה עדיין באויר ובין גל אחד לשני, אצליח להיפגש עם מטיילים בודדים.  
בעוד שאחד מהם יגיד לי: "איך תסבירי שעד אותו רגע לא הכרתי אותך", אחר יוקיר תודה גדולה ויצטער שלא הכיר אותי לפני שטס…
אפגש עם חברה, שעקבה מרחוק ותגיד לי בפארק מול הים: "את הוכחת שאם רוצים, אין זו אגדה". 

אנשים שונים, על אותו הסיפור, בהפרש של ימים ספורים – מסתכלים באופן אחר על אותו אדם.

והאדם הזה הוא…. אני.

 

הזמן יעבור, הרגעים האלו יכנסו לדפי ההיסטוריה, וגם אם ישכחו מאחרים, הם יהפכו להיות חלק ממני, אם תרצו – עוד סוג של טיול משמעותי…

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע 5 / 5. מספר דירוגים 2

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?