נסעתי לצפון, לכאורה נשמעת סתם נסיעה אבל הנשמה שלי פיזמה שיר :"תכנסי כבר לאוטו וניסע", אז הקשבתי לה
הייתי חייבת, לאחר שהדרכון שלי הוחתם בערך בכל פינה בדירה השכורה בתל אביב, בדירה של חברה שהיא כמו אחות וגם בדירה של אימי (אה, כן – גם זה כבר קרה בשבועיים האחרונים…)
לוקיישנים שונים ננעצו על מפה, תכנון כללי וזרימה
החשוב היה למצוא שלווה, אחרי תקופה של הרבה לחץ, התרוצצויות ורצון לקבל החלטות
כנראה זו הסיבה שהרבה מהלוקיישנים שסומנו מהם כלל לא הושגו. תכנונים כמו מעיינות רבים, מסלולים קצרים, שדה לבנדר ויקבים, מצאו פינה לביקור הבא.
אז מצאתי את עצמי עולה למטולה, דרך מזרח הכנרת ומדרימה בחזרה דרך חוף אכזיב.
עומר כתבה לי: "אני אוהבת את המחשבה, את יוצאת מהמסלול המוכר"
מסתבר שלא משנה היכן אני בעולם, אני מחפשת לרדת קצת מהשביל לצד "כמו כולם"…
אומנם לקחתי איתי את המצלמה והיא, כמו הנייד, לרוב נשארו בצד באופן די מפתיע … הייתי שקועה ב"להיות", לשאול את עצמי שאלות מאתגרות, לרובן לא מצאתי תשובות
לטייל באמצע שבוע למטולה
לצאת באיזי, להימנע מהפקקים, כל היום לפניי והרי אני בסוג של חופשה-טיול, אז… היו הרבה ריקודים (ברכב) ושירים נוסטלגיים – פליי ליסט זה מאסט, צחוק, חיוכים ופק"ל קפה עם טבילה קצרה בעין פיק.
יום "קצר", אין עומס על הכביש או הרבה אנשים, חברה נעימה ומדיטציית נהיגה כייפית במיוחד. המוח מאותת לי – זהירות, את תתרגלי …
היום השני לווה במחשבות על המציאות ההזויה ולא די בזה, אנרגיה נמוכה – מזל שלא הייתי היחידה… זה היה באויר … איזה מזל שיש חברים אהובים שבזכותם אנחנו לא מוותרים… כך התגלגלתי לטבילה בנחל דן שבהחלט היתה במקום.
הודות לאח של ליאת ולמטיילים בשטח .. מצאנו את הלוקיישן. שריטה פה, שריטה שם עד לפינה הקטנה (מוזמנים לדבר איתי להנחיות).
לרגע מתמהמהת אם להיכנס. "המים כמו בניו זילנד" (משמע קפואים !) הקול יהדהד בראשי גם בימים שאחרי, בהזדמנות עוד אספר…
מצויידת בנעלי הספורט שהוכיחו את עצמן כמתאימות להליכה במים, נכנסתי. הגוף חטף הלם קור, האם להמשיך לצעוד כן או לא … יללה, כל הגוף וקופצת פנימה בלי לחשוב …
אין לי מושג מה הביא אותי לפתוח את העיניים, אבל כן יש עולם שלם מתחת למים…
ממשיכה לצעוד לעבר הסלעים, מתיישבת עד שבסוף זה אני וזרם המים החזקים ששוטפים אותי.
עוצמת עיניים מקשיבה לרחש המים, מתמכרת לתחושה.
משהו מפנים קרא לי לפקוח עיניים, אחרת אין לי איך להסביר איך זה שבאותה השנייה נחש עבר במרחק קטן ממני, אין לי מושג מי נבהל יותר – אני או הוא, מה שבטוח שהקפיצה שנתתי הקפיצה גם אותו … ברור שנבהלתי, מוזר שלא השמעתי אפילו קול… פשוט אמרתי לעצמי: "טוב, זה היה הסימן לצאת" …
דרך חוף אכזיב, בסוף תמיד חוזרים
היום השלישי והאחרון היה שקט למדי. הנסיעה לאורך הכביש הנושק/קרוב לגדר המערכת הוסיפה לעניין. הנסיעה לא קלה, במיוחד אחרי ערב של שתייה מרובה, אבל יפה ושווה כל דקה.
שלווה עטפה אותי עוד בנסיעה ובחוף אכזיב מצאתי את עצמי מתכנסת יותר. סוג של הפנמה, למרות שהתקופה הנוכחית היא לא כזו שגרה, עדיין – חזרה לחיים במרכז…
למרות שיכולתי להישאר עוד יום – בדיעבד, זו היתה החלטה נכונה. חזרתי עייפה למדי.
לצד ההנאה, החויות, הצחוק וים האלכוהול – הנסיעה הפגישה אותי גם עם כמה נקודות והובילה לתובנות… על זה אשתף ממש בקרוב, יש מצב שאולי זה יעורר בכם גם איזו פינה.
אומנם חו"לטולה, אומנם טיול כמו כל טיול, יכול לייצר משמעות, אבל אני עדיין מאמינה ש… עדיף טיול בחו"ל, למרות שגם כאן יצא טיול עם משמעות 😉
