חשפנית, חשפנית שעל הקיר
האם בא לך להיחשף היום בעיר ?
ואם כן, עד כמה תחשפי ?
ובפני מי ?
ינואר 2018, נוחתת בארץ הקודש אחרי תקופה מעצימה בדרום אמריקה
הטיול שהענקתי לעצמי בכניסה לעשור הרביעי לחיי היה משמעותי מכל היבט אפשרי, עוד לא מעכלת את החוויה ו.. החורף הישראלי מקבל את פניי
ביום שנחתתי היא אספה אותי מהשדה, כועסת שלא ביקשתי עזרה כשידעתי שאין מי שיאסוף אותי מהשדה (למען האמת, לא התרגשתי מהעובדה הזו כמוה – יש רכבת… אבל יש בה רצון טהור לעזור, אז אין מה להתווכח..)
אנחנו מכירות תקופה. תקופה רווייה בעליות ומורדות, קירוב וריחוק, שיחות מעמיקות, שיחות סתמיות, ויכוחים אבל לא.. לא מכות 😉
אנחנו נשים שונות למדי, לעיתים גם בעולם המינוחים וההסתכלות שלנו על דברים
למרות שהייתי סחוטה מעייפות התיישבנו לקפה
היא שואלת שאלות, בין אם לשם האכפתיות, ההתעניינות או הסקרנות, מה שבטוח שאם אני משתפת או מגיבה, אני יודעת שממנה אשמע דיעה 🙂
כך ישבנו לנו וקשקשנו על דברים ואז היא זרקה משהו לאויר ונחקק בזיכרון: "כשהיית בטיול ושיתפת בפייסבוק את המסע שלך, הרגיש שאת רוצה רק להקיא החוצה את כל מה שאת מרגישה".
אינסטינקט ראשון – לנשום, בזמן עבר (כלומר שנים לפני), אולי הייתי אומרת "עזבי אותי באמשל'ך עכשיו נחתתי מה את רוצה" (מתאים למרדנית שהייתי פעם)
אינסטינקט שני – להגן ולמצוא דרך להצטדק – מנהג מהעבר שקיבל פנים חדשות לאינסטינקט אחר:
דיוק, כלומר – לא הגנה, לא התקפה. לשים דברים על דיוקם: " OK, זו הדיעה שלך, זה היה המסע שלי והיה לי כיף לשתף אותו במיוחד שהתגובות שקיבלתי גם ובעיקר מאחורי הקלעים היו אחרות.. כל אחד קורא את זה בזוית אחרת. זו בחירה שלו. חוץ מזה – נראה לך ששיתפתי הכל ?"
בעבר זה היה מעצבן ופוגע בי, באותו הרגע הבנתי התבגרתי או כמו שכתבתי אתמול, אני חיה את האמת שלי …
שבוע אחרי שנחתתי השתתפתי בסדנא שנעשה בה שימוש בדימוי שהתחברתי אליו במיוחד – (הציטוט לאו דווקא מדוייק. התנצלותי)
החיים הם כמו קרחון – יש מה שמעל ומתחת לפני השטח, אנחנו בוחרים כמה עמוק נחשוף ממנו (יובל אברמוביץ')
הזדהיתי עם הדברים, לא רק בעקבות השיחה עם אותה חברה, כי חשפתי ואני חושפת, בשנים האחרונות לא מעט מחיי: מחשבות, פרשנויות, כתבים מהמגירה, פחדים, אמונות חויות, מסקנות ו.. רגשות.
למה? כי עודדו אותי שהחויות שלי, השיתופים שלי, דרך ההתמודדות שלי, אפילו הכאבים שחוויתי – מעוררים משהו אצל אחרים, וגם אם נוגעים במקומות כואבים לפעמים, הם מאפשרים להרגיש "לא לבד" והכי טוב שקורה .. זה שאני שומעת מאחרים שבעקבות משהו שנתקלו זה עזר להם להאמין בעצמם ולהמשיך לפעול…
לעיתים אני תוהה עם עצמי כמה החשיפה נכונה לי, שהרי אני משתפת מעמקי נשמתי וחיי, עד כדי שלא אחת נשאלתי, גם בעבר (עם הבלוג שעוזר למטיילים) "מה יוצא לך מזה" ? (יש לכם ניחוש מה היתה התשובה שנשלפה באוטומט?)
ארז, חברי היקר, שנחשף לבלוג שלי ממש לאחרונה כתב לי אחרי הפוסט על היתוש "מרגיש לי שאת פותחת משהו, אבל ממש מתאפקת לעצור בגבול ולא לחשוף הכל. עצורה או חוששת".
אני חושפת את האמת. האמת שלי, גם הכואבת. אני שלמה עם מה שאני מפרסמת, החיים שלי אמיתיים, יש בהם הכל-מכל-בכל, גם בזמן הטיול שיתפתי שלא הכל ורוד:
"התמונות המשקפות את שעיננו רואות, כמו שלא מבטאות את הוייב שבאויר, כך גם לא מעבירות את התחושות או המחשבות הנלוות
זה יכול להיות משהו קטן שמזכיר מישהו יקר
זו יכולה להיות מחשבה שמתעוררת על געגוע נושן
להיות נוכח בזמן טיול זה אתגר לפעמים
להתנתק. להתחבר וחוזר חלילה.
לא לרשתות… לעצמי"
17.11.17
ו- ארז.. ארז צדק.
החשפנית שעל הקיר, אחרי מה שחוותה בוחנת (גם עם עצמה) כמה מגובה הקרחון יחשף וכמה יכולה לספוג (ולהתמודד לבד) כשלעיתים מקבלת השראה, כותבת, מצלמת, חושפת יותר מידי ו… מחר אשתף באחת התוצאות ..
# במאמר מוסגר.. רק בתקופה האחרונה שוב על בשרי חוויתי שהאמת, מקבלת פרשנות ופנים אחרות אצל כל אחד/ת מאיתנו, נקודה למחשבה …
מעניין מה פרוייד היה אומר על זה …
