עומר מזרחי: כשהחלטתי לצאת מהארון בטיול בניו זילנד, מזג האויר בטרק ביטא את ההתמודדות הפנימית – חלק 1

עומר היה בין המטיילים הראשונים שנחשפו ליוזמה שלי. קשר שהחל בניו זילנד נמשך עד היום, שנים אחרי ואנחנו מסרבים לספור, משתדלים לשמור על קשר ולהתעדכן. זה הזמן לגילוי נאות, שהיתה תקופה שעומר היה מנהל שותף ביוזמה ועזר לי במיוחד בתקופה אישית מאתגרת במיוחד, עליה אספר בהזדמנות בכתבה אחרת.
עומריקו קראתי לו מהרגע הראשון שהכרנו. היום בן 28 מרעננה, כבר אחרי תואר בשנקר, מאייר, אנימטור וטבח חובב. בראיון חושפני ומעורר השראה למטיילים ומטיילות בכלל ולקהילה הלהט"ב בפרט.

מאז הטיול הגדול שעשית בניו זילנד ואוסטרליה, איפה עוד היית בעולם ?
לונדון, פריז, אמסטרדם, פולין, הונגריה, קנדה, ארה"ב, דרום קוריאה ובפירנאים הספרדים. אבל הטיול הכי גדול שעשיתי היה הטיול אחרי הצבא בניו זילנד ואוסטרליה. 4 חודשים, מתוכם שלושה חודשים בניו זילנד.

משום ההיכרות שלנו, אני יודעת שהטיול המשמעותי שלך היה בניו זילנד, בהמשך ארצה שתרחיב על זה קצת יותר, אבל אני רוצה דווקא לשאול אותך – למה לטוס לטייל בניו זילנד ולא בישראל ?
עוד מאז שראיתי שר הטבעות בגיל 14 ידעתי שאני רוצה לנסוע לניו זילנד.
תמיד אהבתי לטייל בארץ, ואחרי שסיימתי שירות ארוך ומשמעותי ידעתי שאני רוצה לצאת לטיול אחרי צבא ושזו הזדמנות נהדרת ללכת למקום מאוד רחוק להרבה זמן בלי שום מגבלה ולחץ. ניו זילנד נראתה לי רחוקה, אקזוטית ומיוחדת. בנוסף רציתי לחוות חוויה שהיא מאה אחוז שלי – שבה אני מחליט מה קורה, אני חווה את הכל, ואני מתווה את הדרך.

מרתק ובכלל המתנת הרבה זמן להגשמת שר הטבעות שלך נשמע התרגשות בשיא. איך הרגיש לפני הטיסה ?
אני זוכר שבעיקר הרגשתי שאני הולך לחוות הרפתקה גדולה. החשש הגדול ביותר שלי היה שיצאתי לטייל עם שותפה שפגשתי ב"למטייל" ולא ידעתי אם זה יעבוד טוב בינינו. למזלי הגדול התברכתי בשותפה מדהימה, הכימיה בינינו הייתה מעולה והיינו לחלוטין באותו ראש לגבי הטיול, האינטנסיביות, וסוגי החוויות שרצינו לראות ולחוות. טיפ קטן ממני לכל מי שפוחד לצאת לטייל עם שותף שהוא לא מכיר – פשוט תפגשו קודם. אני והשותפה עשינו שני טיולים בארץ פלוס ארוחות ערב אחד בבית של השני לפני שיצאנו יחד כדי לוודא שהקשר בינינו יהיה טוב, לפחות להתחלה, ולהוריד לחץ משנינו. בסופו של דבר טיילנו יחד את כל 3 החודשים המלאים והקשר בינינו עבד מעולה. התמזל מזלי!

מניסיון רב שנים מול מטיילים, התאמת שותפים זה דבר חשוב, וכמה שלפעמים חושבים שזה יכול להתאים, בשטח דברים לעיתים משתנים ולכן חשוב להיערך גם למקרים כאלה ויש מגוון של כלים להכנה מראש למצבים אלו.


אני זוכרת את מגוון הרגעים שהשאירו את ה- וואו שלהם בך, ואני יודעת שזו שאלה קשה, אבל אני חייבת לשאול – היה לך רגע אחד כזה ?
וואו… היו כל כך הרבה רגעים כאלה. זה היה טיול משמעותי בהמון רמות. קשה לבחור אחד. היו רגעים כמו הצניחה החופשית שהיו שיא של כיף אקסטרים ואדרנלין. חגיגות השנה החדשה והשיכורה עם החברים החדשים שהכרתי. הטרק הכי יפה בעולם (טרק המילפורד. ל.ל), שדווקא ביום שבו היינו מוצפים בגשם התחברנו לטבע ונהננו הכי הרבה כי ראינו מפלים שנוצרו בעקבות הגשם והבנו שאנחנו רואים נוף ייחודי לאותו הרגע. גם הזריחה במיולר האט במאונט קוק, אחרי קבלת שבת בבקתה בפסגה, שאני זוכר עד היום ושהיוותה שיא אחרי שבועיים מטורפים של טרקים וחוויות מדהימות בלי הפסקה.

הוא משתף ואני יודעת בפנים (וגם הוא) איזה רגע היה הכי-הכי, שהוא לאו דווקא קשור למה שרואים או חווים מהמקום, אלא לאן זה הביא אותו ואז זה הגיע:

הטרק באבלאנץ' פיק שבארתור'ס פאס הוא הטרק ששינה את חיי לנצח.

עוד מגיל צעיר הבנתי שאני נמשך לגברים. הדחקתי את זה ומשכתי את ההתמודדות עם הנושא הזה עד לגיל מאוחר. בצבא יצא שנחשפתי להרבה מקהילת הלהט"ב ולראשונה הבנתי שאין שום דבר שונה או חריג בהם ובאורח החיים שלהם. ראיתי אותם שמנהלים חיים נהדרים ופתוחים לחלוטין לגבי המשיכה המינית שלהם, והסביבה הקרובה אוהבת ומקבלת אותם. אני חושב ששם עלתה בי המחשבה שאולי אני צריך להתחיל להתמודד עם הנושא שתמיד הדחקתי. לקחתי על עצמי החלטה – בטיול, כשאהיה רחוק מכולם ומחובר בהרבה לעצמי, תהיה לי סוף סוף ההזדמנות לבחון את עצמי ואת החיים שלי ולהבין – מה בא לי להשיג? איך בא לי שהם יראו? מה בא לי לאמץ ומה כבר פחות מתאים לי? החברים והמשפחה בבית עודדו אותי לעשות את החיפוש הזה גם במכתבי הטיסה ובכלל כשדיברנו.
כך יצא שכאשר הגענו 

לאבאלנץ' פיק שבארתור'ס פאס באמצע הטיול, הספקתי להתבשל ולחשוב על נושא המשיכה המינית שלי.
לילה לפני הטרק אחרי שיחה עם המשפחה והחברים בלילה הוצפו כל החששות והפחדים שלי בהתמודדות עם העובדה שאני הומו. כל כך הרבה שנים של פחדים מאיך יגיבו, למה זה קרה דווקא לי, האם יקבלו אותי, מה אנשים יחשבו, איך ייראו החיים שלי כגיי. המחשבה לצאת עם גבר נראתה לי אז אבסורדית ולא מציאותית מרוב פחד. וממה הפחד הגדול? מלאהוב? מלהקשיב לרגש ולגוף וללב?

לא די בהתמודדות הפנימית, המסלול גם לא עשה לנו חיים קלים. התחזית הייתה די עגומה וצפי לגשם. הטיפוס היה ממש קשה ומאתגר. אל העייפות והקושי הפיזי הצטרפו גם גשם, ובשלב מסוים מצאנו את עצמנו פשוט בתוך ענן. נלכדנו בתוכו בלי יכולת לראות אפילו כמה מטרים לפנינו. נאלצנו לעצור, לא הייתה ברירה – אי אפשר להמשיך בגובה כזה ובמסלול תלול כל כך בלי לראות את סימון השבילים. אבל גם לא הייתה דרך לחזור לאחור. השותפה התייאשה ורצתה שנוותר אבל איכשהו – המאבק בהר והמאבק הפרטי שלי התחברו. פתאום הבנתי שהחיים עצמם הם טיפוס ואתגרים תמיד, יהיו אבל השאלה היא מה עושים איתם ואיך מתגברים עליהם. וכמו תמיד – זה מתחיל בעצמך, ומתחיל בצעד אחד. ברגע שראיתי את הסימון הבא, עודדתי את השותפה שלי והתחלנו ללכת לכיוונו. כל פעם מתקדמים קצת, עוצרים קצת, מחכים לראות את הסימון הבא, ולאט לאט מטפסים את ההר. למרות הגשם, למרות היום המאתגר והטיפוס הרגשתי שההר עצמו נחלץ לעזרתנו. פתאום ציפורים שהופיעו משום מקום צייצו לנו ועודדו אותנו להמשיך למרות הגשם, מידי פעם משב רוח העיף את העננים כדי שנוכל להתקדם, והרגשתי כאילו כל הטבע כולו אומר לי "לא לוותר" – לא בטרק, ולא בחיים בכלל.

טיולים כסימבול לחיים ולהיפך.
העוקבים אחרי בבלוג, באיסנטגרם ובפייסבוק כבר יודעים שאני תמיד אומרת שהם הלימה האחד לשני. אני רק יכולה לשער את המאבק הפנימי, שהתבטא בחיצוני.
רק מילה על הטרק, כדי שתדעו, הטרק בארתור פאס הינו אחד הטרקים היומיים המאתגרים בניו זילנד, ההליכה דורשת מאמץ גופני ואיתור סימונים. לעשות אותו במזג אויר גשום הופך אותו לאתגרי הרבה יותר. 

בחלק הבא עומר משתף איך החוויה השפיעה עליו, במה היה מתנהל אחרת, ממה חשש לקראת החזרה לארץ, למה התגעגעת וכמובן על חלומות עתידיים.

רוצים לגלות את הכוחות שקיימים בכם, מוזמנים לדבר איתי 

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע 5 / 5. מספר דירוגים 1

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?