את מעיין הכרתי כמו הרבה אחרים שנכנסו לחיי בשנים האחרונות, און-ליין. דברים לא קורים במקרה, כך אומרים ולא סתם.
את המילים האלה אני כותבת בתקופת הסגר השני, קורונה וזה – אתם יודעים. כמה חודשים לפני שהוחלט על ההגבלות, עלה בי שוב הרצון לעשות את שביל הגולן. אני כותבת שוב, כי בכל הפעמים הקודמות שרציתי משהו השתבש. נו, טוב – יצא שגם הפעם.
כשהתחלתי לדבר עם מעיין, הבנתי שיש קול שאני חייבת להביא גם לכאן. היא פונה בעיקר למטיילות, אבל לא רק.
מעיין, בת 21, מדריכת טיולים במקצועה, טרם יצאה לטיול הגדול-המוכר-הידוע של אחרי צבא אבל בזכות עבודתה כמדריכה היא מטיילת כל הזמן. בארץ, כשהטיולים הראשונים שלה בחו"ל היו במסגרת משלחות.
בתקופת הקורונה, היא שמה לב שיש סוג של אי שיוויון מגדרי במידע שניתן למטיילים, ביננו חברים – כמה שננסה לצמצם פערים חברתיים בין נשים וגברים, יש כמה דברים שכן מבדילים ביננו גם בעולם הטיולים.
למי שעוקב אחרי הראיונות הקודמים, יכול להבין את השוני המרכזי. הטיולים העיקריים של מעיין היו בישראל. באופן אישי ומעיין הסכימה איתי שדברים רבים השתנו ועוד ישתנו בעולם הטיולים, גם בארץ וגם בעולם. ואם בעבר חיפשו לעשות את הטיול בחו"ל, כבר עכשיו רואים יותר ויותר מטיילים נעים יותר לכיוון שביל ישראל.
שינויים שקורים בזכות טיולים
מה ההבדל העיקרי שאת מזהה בין מעיין של פעם שטיילה, לזו של היום?
ההבדל העיקרי הוא ברמת הביטחון העצמי, הידיעה שאני כנראה יכולה להתמודד עם כל מה שיגיע אלי. גם כשמדובר על שהייה בטבע וגם כשמדובר בחיים עצמם.
סיקרן אותי להבין איך היא גילתה את זה, שהרי זו הצהרה גדולה.
יש שני צדדים לעניין:
אחד, בזכות שנת השירות שלי, שם למדתי להאמין בעצמי בסיטואציות שונות, בין אם בטבע, בהדרכה ובאחריות שיש לי כלפי אחרים במצבים שיכולים להגיע גם לנקודות קיצון.
למדתי שאני גמישה ואני יכולה להתמודד עם דברים.
השני, כשהתחלתי לטייל לבד לגמרי. למדתי על היכולות שלי כמטיילת: היכולות של הגוף שלי והיכולת המנטלית להתמודד עם דברים.
הבטחון הזה מהדהד החוצה חזרה לחיים עצמם והכל מרגיש שקטן עליך.
על תכנון מראש ובטיחות בטיול כמניעה למצבי קיצון
יכולתי להזדהות עם זה, אז רציתי לגלות מה הוביל אותה לטייל לבד ומתי היתה הפעם הראשונה שהעזה.
כשסיימתי את שנת השירות, רציתי להוכיח לעצמי את מה שגיליתי על עצמי.
הייתי במקום של פקפוק ביכולות שלי, קמתי ונסעתי לאילת. עבדתי כמעט חצי שנה, גרתי שם לבד מצאתי את החברים שלי שם.
החוויה הראשונית הזו של הלבד בצד אחר של המדינה, הובילה אותי להחלטה שאני חייבת גם לעלות להרים. אני בטוחה שאם הייתי מוצאת אנשים שרוצים לטייל, אז באופן אוטומטי הייתי לוקחת אותם איתי וזה דבר שקורה הרבה, לפעמים האין ברירה גורם לך למצוא את האומץ וגם היה שם רצון והמון פחד.
הפעם לא נתתי לפחד להשתלט, גם כי לא היתה אפשרות אחרת.
איך היתה החוויה הראשונה של הלבד?
חברה הקפיצה אותי להרים וחזרתי לעיר ברגל.
החוויה היתה ממש חזקה, במיוחד שכמעט מתתי פעמיים בגלל שיקול דעת מוטעה.
באחת העליות היתה נקודה שהסימון לא היה ברור והלכתי בשביל שנראו בו עקבות, כנראה של חיה. מה שהסתבר שהלכתי בכיוון לא נכון, עד כדי שהקיר הפך להיות בשיפוע שלילי.
בטיחות בטיולים זה דבר חשוב מאין כמותו, במיוחד שיש דברים שאפשר להימנע מהם מראש.
אני מודה, הפאשלות שלי זה חוסר תכנון מראש, מרבית המיקרים היו של מצבים שנגמרו לי המים. נכון שיש דברים שמאתגר לחשוב מראש ואני אישית לוקחת יותר מידי, אבל אנחנו מפשלים גם בזה.
קיצון מטומטם, היא אמרה.
באחד הטיולים, ילדה החליקה ושברה את הרגל בטיול במדרגת אבן היא פשוט ירדה לא נכון. זו נקודה שאין בה קליטה ונאלצתי להשאיר את הילדים עם המורה, לטפס למעלה ולפעול לפי כל מה שלמדתי. נכנסתי לאוטומט. זה היה מרגש בשבילי להבין שפעלתי נכון ולאו בזכות ניסיון מקדים.
היה מתבקש להחמיא לה.
יש פעמים שאנחנו חשופים למידע, לא משנה מה – זה נכנס איפשהו לזיכרון שלנו ועל אחת כמה וכמה במצבי חירום שאנחנו צריכים לפעול במחשבה מהירה ואנחנו לא יודעים מאיפה זה בא לנו.
אני לא תופסת מעצמי אמיצה
אנשים בוודאי אמרו שאת אמיצה, איך את רואה את עצמך בעניין?
ללא ספק היו מצבים שדרשו ממני להיות אמיצה. אבל אני לא חושבת שאני אדם אמיץ בכלל. אני פחדנית מאוד גדולה.
אני צריכה לעבוד על עצמי לתוך הסיטואציות האלה, או להחליט וליישם באסרטיביות משהו שהחלטתי. זה לא דבר שבא לי בטיבעי.
אני נוטה לחשוב שזה גם משהו שקשור בחינוך. לא חונכתי להיות מישהי שלוקחת סיכונים. גדלתי במשפחה מאוד מחושבת, מאוד דידקטית, מסודרת. חלק מזה, זה העובדה שאני פשוט אישה ואנחנו מקבלות חינוך קצת שונה מגברים לגבי סיטואציות מסויימות.
למרות כל מה שהיא הציגה, היא עדיין פעלה אחרת. לכן הייתי חייבת לשתף אותה בריחשי ליבי:
את כן מנהלת את הפחד שלך, את לא נותנת לו לנהל אותך. אז למה את מייחסת את זה, לנחישות שקיימת בך או משהו אחר?
אני חושבת שהעובדה היא נחישות. קיים בי זעם פמיניסטי על זה שיש לי פחד מסויים. למשל אני עדיין לא ישנה טוב בטבע, אפילו אם אני עם עוד אנשים, מספיק שיגיע גבר שאני לא מכירה ויעשה איזה סיבוב לידי אני אתחבא. הפחדים כן שם והם מאוד מגבילים אותי בהרבה דברים.
אני יודעת שאיכשהו כשאני מסתכלת אחורה על הדברים שעשיתי, אני יכולה להגיד אה וואו איך עשיתי את זה. וכן יצא שדחפתי את עצמי למקומות שאני מאוד גאה בהם, אבל זה דחיפה והתגברות על פחד וכן היו לי חוויות מאוד לא נעימות בעבר ומתוך עקשנות, את קוראת לזה נחישות ואני דווקא אוהבת את זה יותר מאשר עקשנות, מתוך זה שלא נתתי לדברים להגדיר אותי, דחפתי את עצמי
היציאה מאזור הנוחות לא תמיד הכי נכונה
הדרך הכי טובה להתמודד עם פחדים, או משהו שמעכב אותנו בחיים – זה פשוט לעשות. יש פעמים שאנחנו לא עושים מסיבות כאלה ואחרות.
את מכירה את האנשים שאומרים שהמקום הכי טוב לצלוח, זה כשאתה יוצא מאזורי הנוחות שלך והיה איזה לייב שעשיתי ודיברתי על הנושא ואמרתי – לא, ממש לא. יש איזורי נוחות שהם שומרים עלינו. שזה בסדר, זאת אומרת שאנחנו לא צריכים לפרוץ את כל הגבולות שלנו ואת כל אזורי הנוחות שקיימים בנו. זה כמו פחד לצורך העניין. יש פחד שמגן עלינו ויש פחד שמנהל אותנו. צריך להבחין מתי לעשות את מה.
את מזכירה לי את התפקיד הראשון שהיה לי בצבא, לא הצלחתי למצוא בי את המוטיבציה לעשות דברים. הרגשתי כל הזמן סבל. אחרי שנת השירות כבר הספקתי להכיר את עצמי טוב ולדעת איך אני לומדת ובמה אני טובה. זו היתה חוויה נוראית ולקח לי זמן להבין את נקודת האזהרה הזו. ותי או לא. זו היתה חוויה נוראית שם לקח לי זמן להבין את נקודת האזהרה הזו. זה לא היה בגלל שלא הייתי מסוגלת, אלא כי איזה גבול נחצה בתוכי.
ההבדל בין נשים וגברים בעולם הטיולים
השיח על פחד ואזור נוחות הוביל אותי לשאול אותה על המחוייבות שלה לעזרה למטיילות. משהו שגבר לעולם לא יבין. איך הגיעה אליך התובנה שזה מה שאת רוצה לעשות?
כמו כל הדברים הטובים, בטיול.
וכמו ששיערת, היה אחד משמעותי שעשה לי את הטוויסט.
זה היה אחרי שיצאתי לטיול אחד עם חברה טובה, שגדלה לתוך טיולים כך שלשתינו היו מיומנויות טיול והכל היה קליל, מיד אחריו יצאתי לשביל הגולן עם דנה, חברה טובה שלי. זה היה מעבר חד. אומנם דנה גם טיילה, אבל היא לא קיבלה את אותם הכלים כילדה.
היו לנו הרבה ריבים בדרך. באחת השיחות היא הסבירה לי שהיא לא יודעת איך לעזור לי בתכנון ולהיות ערה לשביל, למרות ששיתפתי אותה משהו עדיין לא התחבר.
כשחזרתי מהטיול, כתבתי את הפוסט המפורט שלי וככה זה בעצם התחיל. היא עזרה לי למקד את הנקודה, במיוחד שהיא כן יודעת איך לטייל עם עצמה, היא חזקה, גם אם היתה פצועה חלק מהשביל היא סחבה ועדיין הרגישה שמשהו חסר לה.
כמדריכה, ראיתי את ההבדל בין המודרכות והמודרכים שהיו לי והשיחה עם דנה היא זו שחידדה את זה.
לדעתה, כשיש הרבה שפע של ידע למטיילים, מאתגר לדעת מה אמין ומה לא, מי מנסה למכור לך או באמת לעזור לך.
לדעת מעיין, זה יותר טיבעי ורגיל לילדה שטיילה עם ההורים להיות שותפה לטיול וחלק מהטבע, מאשר למישהי שישבה בפיקניק ליד הבית.
שוחחנו קצת על חויות טיולי בית-ספר, מעיין הסבירה שטיבעי שבתי הספר במסגרת הזמן המוקצה לטיולים יבחרו להשקיע יותר בפן החברתי.
שיתפתי אותה: אם בתקופה שלי עשינו סנפלינג, טיפוס הרים, זחילה במערה והליכות ארוכות, היום להבנתי הרבה דברים השתנו. אני יכולה לומר שהיתה בי התחושה של תמהיל חברתי משולב עם טבע. זכיתי.
למה דווקא נשים, את לא חושבת שגם לגברים יש איזשהו חוסר?
אני נוטה לחשוב שבישראל לפחות, בגלל הדרך שבה מחנכים אותנו מאוד מגדרית. לגברים יש יותר חוויות פיזיות ושטח שמאפשרים להם לקבל בטחון עצמי, בעוד שמלמדים בנות להיות יותר מנומסות, אפילו לשתוק אם הן לא בטוחות. זו הכללה קשה וברור שיש מגוון, אבל זו החוויה שלי כמדריכה ושגם התרבות פה משמרת את זה שהגבר יכול להיות יותר עצמאי בעוד אישה צריכה סיוע. וזה מאוד משפיע על התחושה של אישה לצאת לטבע, שכן דורש בטחון, בעיקר אם משהו ירגיש לא נוח, לא נעים, לא כייפי או כואב.
להכיר את החולשות שלנו ולעשות מה שאנחנו רוצות
ברור שהייתי חייבת לשאול על מה שאני מובילה, לכן שאלתי איזה דברים היא גילתה על עצמה, מלבד זה שהיא יכולה להתמודד עם דברים.
למדתי הרבה על נקודות שאני לא טובה, חלק מזה זה המון חוסר בטחון שאני צריכה להתמודד איתו, לגלות את הנישה שלי, את הדרך שמתאימה לי וגיליתי גם דברים שאני צריכה להשתפר ולהפסיק לפקפק במה שיש לי לתת.
אני כל הזמן לומדת על החולשות שלי, אני צריכה לתקן אותם. זה תהליך של גדילה, שאני כל הזמן חווה אותו. אני ממשיכה לצאת לטבע ולשים את עצמי בסיטואציות שדורשות ממני להיות קשובה לאחרים וכמובן קשובה לעצמי ולסביבה.
מה המסר המרכזי שלך למטיילת העתידית, בטוח שגם גברים יוכלו לקחת מכאן משהו
אני חושבת שהמסר העיקרי הוא שלפעמים דברים לא נגישים זה כי אין לך מספיק ידע או שזה מחוסר הבטחון שלך. את יכולה ללמוד ואת יכולה לעשות מה שאת רוצה.
שיתפתי את מעיין שה- "למצוא דרך" מלווה אותי כבר כמה שנים. מאז שחזרתי לעשות טרקים אחרי שיקום ארוך מפציעה. לא סתם אני טוענת שלכל אחד יש את הדרך שנכונה לו ואת הקלישאה שלא רק היעד חשוב אלא גם הדרך, כי היא שונה מאחד לשני.
וכמה שהמידע היום נגיש, תמיד יש מה ללמוד ולהתפתח, איך שאני מטיילת היום זה לא כמו שטיילתי לפני עשור ואני מברכת שיש אחרים, כמוה-כמוני ששמחים ורוצים לעזור.
רוצה לגלות איך אפשר ליצור טיול משלך? למצוא את הכוחות שטמונים בך ואולי גם מה מעכב אותך? אני מחכה לך כאן
רוצה לטייל לבד ולא יודעת איך?
רוצה ליצור לעצמך את הבטחון בדרך שנכונה לך?
ליצור לעצמך טיול שיוסיף ערך וגם יהיה מדוייק עבורך?
יש לך מסר שחשוב שיגיע לאנשים?
אני כאן לתת לך במה להשראה
כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?
להצבעה
דירוג ממוצע 0 / 5. מספר דירוגים 0
איזה כיף להיות הראשון להצביע
We are sorry that this post was not useful for you!
Let us improve this post!
Tell us how we can improve this post?