על טיולים והתפתחות אישית בטיולים, נוודות ומסע רוחני לא מתוכנן שמצא אותו בדרך.
לשם שינוי אדם בארץ. הקורונה החזירה אותו באמצע טיול-מסע-נוודות במרכז אמריקה. זכיתי להכיר אותו במסגרת קהילה של בלוגרים.
אדם, בן 35 בדרך-כלל נודד בעולם, הפעם הוא בארץ, באילניה שבגליל.
ב- 2008 יצא לטיול אחרי צבא ומשם דברים התגלגלו לעולם אחר, קצת שונה. בלי עבודה, בלי מגורים קבועים. הדברים התפתחו בעיקר למסע רוחני, לצד דברים אחרים.
פרקים וטיולים שונים בחיים, מובילים להתפתחויות מפתיעות. מוזמנים לקרוא, לצפות (בסוף הפוסט) או גם וגם.
טיולים מסביב לעולם
כשאני בעולם, אני מאוד אוהב לקנות רכב – אם זה ואן או אופנוע בכל מיני מדינות, לקרוא, לנוח, שיחות עומק.
היו שלושה סבבים עיקריים
בסיבוב של אחרי הצבא טיילתי באנגליה, ארה"ב ודרום אמריקה בסיבוב אחד ואז חזרתי לביקור בארץ. התגלגלתי לשנה בארה"ב, שנה בדרום אפריקה שגרתי שם ועבדתי, אח"כ פתחתי חברה בקנדה וטיילתי וגרתי שם שנתיים וחצי בצד המערבי, בין לבין עוד כל מיני יעדים קטנים באירופה ובאפריקה, כל מיני ביקורים קטנים עם עבודה או רק טיול.
פרק ב, המראתי להודו ל- 4 שנים ואז שנתיים לא חזרתי, חרשתי את המזרח רק עם תיק על הגב, למדתי הרבה בודהיזם ופילוסופיות רוחניות אחרות.
הסיבוב האחרון, לפני התקופה המוזרה הזו (קורונה–ל.ל.), קניתי וגרתי בואן עם חבר מקנדה שטייל איתי בויאטנם, נפאל והודו. מפנמה עד למקסיקו. מכרתי את הואן, המשכתי לקובה וממערב אירופה טיילתי קרקעית עד למזרח אירופה וחזרתי.
לטייל ולנווד לבד בעולם
כשהייתי בן 18 לחודש וחצי טסתי עם חבר לתאילנד (תמונת הנושא-ל.ל), זה היה הטיול הראשון שלי שתכננתי וגרם לי להתאהב בטיולים. אז עוד לא היה סמארט-פון או פייסבוק.
בטיולים לבד התאהבתי כשהייתי בקבע בצבא. החלטתי שאני יוצא לחמישה ימים לבד בשביל ישראל. מהצפון עד לאילניה, בהמשך המראתי לדרום אמריקה.
את יודעת איך זה לטייל לבד, אתה פוגש אנשים ומתפצל מתי שבא לך. לרוב המדינות טסתי לבד. רק הסיבוב האחרון במרכז אמריקה, היה עם סאם, הקנדי, כי הוא היה בעניין.
ילדים להורים גרושים פחות חוששים לצאת לטייל לבד?
כששאלתי אותו אם היו לו חששות לפני שטס לבד הוא שיתף שלא, כשפתחתנו קצת הבנתי כנראה את הסיבה. עוד שנייה תבינו גם אתם.
בתשובה אינסטינקטיבית לשאלה מה המניע לצאת לטייל לבד הוא מספר על הגירושים של הוריו.
הייתי בן 7 כשההורים שלי התגרשו, נשארתי לגור אצל אבא שלי ומגיל צעיר הפכתי להיות עצמאי. הייתי הרבה לבד, אבא כחקלאי היה חוזר בערב.
מבחינת הטיולים אף פעם לא היו לי חששות. תמיד אני מתרגש, עכשיו שאני יודע מה זה לטייל לבד, זה רק התרגשות.
חלקנו התחושות, גם אני ילדה להורים גרושים. שיתפתי אותו שאחרי שחקרתי את הנושא בעבודת גמר בתיכון נושא העצמאות והכלת החששות מוכח גם מדעית, אבל גם לו יש קצוות שונים.
אדם מסכם שבאמת מעניין לדעת מה עושה את ההבדל בין מישהו שבחיים לא ייצא לבד לבין מישהו שזה העדיפות הראשונה שלו (אם מישהו קיבל עכשיו רעיון למחקר, נא ליצור איתי קשר!)
כל טיול יוביל למסע או לחוויה משמעותית?
טיולים בשבילך
אין הגדרה מילונית, היא דווקא לוקחת אותי להבדל בין טיול למסע.
טיול בשבילי היום יהיה אם אני אהיה ביוון או בישראל לראות, לנסוע עם הטרקטורון קצת ורכב,לשחות ולצלול. זה כל שאר החיים בשבילי הפכו בשבילי למסע.
מבחוץ נראה כאילו אני מטייל, אבל זה רק נראה מבחוץ. אם טוב לי ואני רוצה להישאר במקום כמה חודשים. אני אעשה את זה. אני לא חושב שמישהו שמגיע לטיול אחרי צבא לחצי שנה, ישאר במקום אחד כמה חודשים. ההבדל הגדול הוא שרוצים להתקדם, לעשות, להספיק, לעומת ה- לנשום, להוריד הילוך ולהתקדם או לא להתקדם, פשוט כל בוקר מה שבא לך.
כשאתה יוצא לטייל, לראות ולעשות ולהתקדם ובאיזשהו שלב זה יכול להפוך להיות מסע. טיול הוא חיצוני ומסע הוא פנימי. אפשר להיות במסע פנימי גם בתוך השגרה.
מה שאנחנו קוראים טיול בעולם, מכניס אותך למסע פנימי בלתי נמנע, כל אחד והמסע שלו.
שנינו מסכימים שזה קורה רק אם אנחנו מאפשרים את זה לעצמנו.
אם טסים לזמן מוגבל, אפשר לייצר מסע שיהפוך למשהו משמעותי ?
חד משמעית כן, והם יכולים להיכנס למסע עמוק, אבל אני חושב שהטיול יהיה קודם כל יהיה טיול במובן של לראות ולעשות. פשוט אני חושב שזה קודם כל יהיה טיול שמשלב מסע. מסע לא בהכרח חייב לשלב טיול. זה ההבדל הגדול.
רגעים משמעותיים לחיים שקרו בטיולים
ברור היה לי שמכל ובכל אחד מהטיולים, מסעות ונדודים שלו, גם פנימיים אדם לקח הרבה ומתוך ניסיון אישי, אני יודעת שיש רגעים כאלה של "וואו" ולא, אני לא מדברת על נופים, אלא משהו לחיים.
שיתפתי את אדם בחוויות קטנות שונות שהצליחו להוציא או להעניק משהו משמעותי, לצידם אני יכולה להצביע על נקודות שיצרו טוויסטים רציניים בחיי, לכן בלתי נמנע היה לשאול את השאלה
איזה טיול היה הכי משמעותי ועוצמתי, כזה שהוביל לתובנה, החלטה או מעבר ממקום אחד לאחר?
כשאדם שיתף שעולים לו כמה מיקרים לא הופתעתי, חיכיתי. ריתק אותי לשמוע על אלו שעשו רשרוש גדול.
הראשון שעולה לי לראש בתקופה בקנדה. דווקא הייתי פחות בטיול, גרתי שם ועבדתי מאוד קשה. מבחוץ היה לי הכל וכל לילה הייתי בוכה במיטה.
צמרמורת. מה היתה הסיבה? היתה ריקנות בפנים?
באותו רגע אתה לא יודע לשים במילים. אם מישהו יידע אתה לא תדע. רק היום עם הניסיון ומה שאספתי בדרך אני יכול להסתכל אחורה ולקרוא לזה ריקנות, אבל אם תשאלי ממה היא, לא אוכל לומר בדיוק.
זו היתה תקופה קשה. הייתי צריך לדאוג לאחרים מלבד לעצמי וזה לקח ממני הרבה אנרגיות לנסות להעמיד פנים שהכל בסדר, כשאני כל ערב הייתי מתפרק.
אדם שיתף שיכל לתת מגוון של דוגמאות, גם מסדנאות, אבל דווקא דוגמא פחות אקזוטית היא זו שעשתה את הטוויסט שדיברתי עליו. זו היתה הנקודה בה הבין שלחופש אין מחיר.
כשאדם דיבר צמרמורת חלפה בגופי. ידעתי איך זה מרגיש ושיתפתי שלצערי הרבה מההארות העוצמתיות שלנו מגיעות דווקא מהמקום הריק הזה, נקודות שלא מוצאים את המילים או להביע התחושות או הקושי.
נקודות שאתה אומר אני ממשיך באותה הדרך ואני דועך וחי בשגרה או שאני עושה משהו ואני משנה בכל הכוח.
ואז אדם עשה עוד טוויסט, אותו הגדיר כסגירת מעגל:
שכבתי לי בואן בהודו ושוב עם דמעות, הפעם של אושר. ראיתי איפה הייתי פעם ואיפה אני היום ואולי זה היה עוד רגע נוסף שמאוד שינה אותי.
בקנדה זה שינה לי את ההחלטות ואת הדברים שעשיתי אחרי זה, שם זה לא שינה כלום, כי זה היה הגיוני. הייתי במקום טוב. היה לי קצת והייתי כל כך מאושר, זו היתה הכאפה היחידה.
דברים שקורים, דווקא כשעוצרים
התפתחות אישית, מודעות עצמית או התפתחות אישית אין בה דרך חזרה. ברגע שהתחלת את התהליך הזה אתה כל הזמן צומח או חוקר יותר. זה גם מאלץ לשחרר.
אדם חיזק את דבריי: זו נקודת האל חזור. משם אין פרסה. התמודדתי עם זה הרבה. היו רגעים שניסיתי לעשות פרסה כדי באמת לחקור לעומק, כדי גם לא לקבל על עיוור דרך רוחנית, אני אלך לעשות משהו חומרי, אלך לראות אם מעניין אותי ואז אתה מגלה שהדברים האלה כבר לא מעניינים אותך ושאתה במקום אחר אתה לא יכול להכריח את עצמך.
בין המקרה בקנדה להודו הייתי בארץ שנתיים בתקופת מעבר. חייתי בניוטרל, חיים סתם. עבדתי כמדריך נוער, מורה בבית ספר, מדריך בקייטנה עשיתי דברים אבל לא התפתחתי יותר מידי.
ביקשתי את רשותו של אדם להגיב בעניין.
יש פעמים בחיים, דווקא כשאנחנו בתוך העצירה, קורה לנו משהו של הכלה על דברים שהיו ואז כשאנו מגיעים למקום חדש, כמו שאמרת על הודו, היתה לך שם את ההתפרצות וההתגלות לא היו יכולים לקרות לך אם לא היית עושה את העצירה שלכאורה לא עשית בה כלום.
מבחינה פנימית אנחנו עוברים כל מיני דברים שאנחנו אפילו לאי ודעים, משהו קורה. אנחנו אף פעם לא נמצאים באותה נקודה.
בכלל, מהדמעות של הכאב לדמעות של האושר זה מדהים בעיני.
אדם ציין שכנראה החסיר מילה אחת ושציינתי אותה: הוא לא הרגיש שהוא מתפתח.
היום, בניגוד לעבר, הוא הדגיש שהוא מרגיש את זה ושלב הבינתיים הוא סופר קריטי.
יכול להיות שאם הייתי הולך מקנדה ישירות להודו, הייתי חווה את זה אחרת לגמרי. הכל מחובר והכל קשור וההפסקה היתה נחוצה ועשתה בדיוק את מה שהיתה צריכה לעשות.
דור מחובר שינה את עולם הטיולים
הטכנולוגיה שינתה הרבה.
אין נכון ולא נכון. יש דעות לכל הכיוונים. נהניתי בדרום אמריקה בלי פלאפון. אם הייתי צריך לפגוש מישהו הייתי צריך לשלוח לו אי-מייל מחנות של מחשבים ולהיכנס שבוע אחרי לבדוק אם הוא ענה לי. זה לטייל עם מפה או לנחות במקום ולא יודע מה יש לו להציע, רק מי שסיים יכול לספר לך. ככה אתה צובר מידע. מי שלא טייל ככה לא יבין במילים וזה כיף.
היום זה לגמרי אחרת, לא חושב בהכרח לרעה, זה מוריד מהאותנטיות ומהכיף מהסכנה ומהלא נודע, אבל יש בזה גם הרבה דברים טובים.
אפשר לגלות יותר דברים עם האינטרנט והפלאפון שאולי אחרת היית מפספס, וזה מגניב גם על הדברים הקטנים שאני מאוד מעריך אותם: יש לי פנס, מצלמה ומצפן בפלאפון.
לגבי הסושיאל מדיה זה דבר מדהים, אבל תלוי איך אנחנו משתמשים בזה.
אפשר להתנסות גם. לצאת עם הפלאפון ולחקור ואז שבוע-שבועיים להתנתק. אני חושב שנדיר שאנשים יעשו את זה, אבל אני ממליץ לנסות להתנתק.
אני אישית אוהב להתנתק מהטלפון, אוהב לדבר עם המקומיים, לשאול אותם מה יש לעשות, לשאול אנשים שפגשתי פנים אל פנים איפה היית, מה עשית, לחוה באיווסקה בקוסטה ריקה, התגלגלתי בזכות המלצה של מישהי שפגשתי בפנמה.
הסכמתי עם אדם. כמו כל דבר בחיים. אם אנחנו מנהלים את הסיטואציה, רגשות, ציוד, פלאפון, חשיפה שלנו ברשתות. הנכון זה המינון. כי אחרי הכל גם כל אחד משתף מהחויות שלו, כשיכול להיות גם משהו אחר לגמרי. דרך אגב, זה בדיוק מה שאני מעודדת את המטיילים בקבוצה שלי.
זה הזכיר לאדם חוויות מדרום אמריקה: אם הייתי נדלק על מישהי, הייתי צריך לחכות לפגוש אותה במקרה בעוד איזה שלוש מדינות והיום זה וואטצ אפ תוך שנייה. יכול להיות ששנינו בלה-פאז ולא נפגש גם. או חבר הכי טוב שלי יהיה הוסטל לידי ואני לא אדע. זה מצחיק קצת, אבל מצד שני אם אפגוש אותו זה יהיה הפתעה כל כך טובה. היום זה פשוט "איפה אתה אחי".
אנשים שפוגשים בדרך, מציגים משהו שקיים בך
כשאדם שיתף שהאנשים שהכיר יושבים לו בלב, הייתי חייבת לשאול על הגילוי העצמי שלו דרכם.
כשאנחנו מכירים אנשים, בהרבה דברים הם בבואה שלנו על עצמנו. הבבואה הזו לפעמים פוגשת אותנו במקומות כואבים יותר או פחות מה שבטוח יש איזה גילוי מסויים.
האנשים שהכי קרובים אלי, הם לא ישראלים. הטופ שבהם מקנדה איטליה, גרמניה ושתי בנות זוג שהיו לי.
אני מאמין שכל אחד שפגשתי, גם אם לשעה או חצי יום או שנה בואן, הוא נכנס לי לחיים כי הוא היה צריך להיכנס לי לחיים, הוא היה המראה שלי וגם אם אני לא שמתי לב, לא ידעתי או לא הבנתי אני מאמין שכל מי שעמד מולי בתוך עשרות אלפי אנשים במסעות, היה שם מסיבה והיה בדיוק במקום הנכון.
דווקא המפגש עם אנשים שכבר לא בין החיים. כמו בודהה, רמאנה מהרישי, היה הכי משמעותי והשאיר אצלי חותם. אני קורא לזה פגישה, כי גורואים כאלה השאירו אחריהם משהו בעולם. האנרגיה, התורה. כשאני קורא משהו שבודהה אומר, כנראה אני נפגש עם משהו שהוא אומר על עצמי.
הסכמתי איתו, שהרי מפגשים עם אנשים זו הזדמנות לגלות חוזקות, חולשות ולפתוח את עצמנו למשהו חדש..
כדי לחוות באמת, צריך להגיע פתוח וזה ימשיך איתך הלאה
מה השתנה אצלך?
אני יכול להגיד שהכל השתנה אצלי.
כשנחתתי בישראל אחרי שנתיים במזרח לא זיהיתי את עצמי. בשום צורה. חיצונית זקן, שיער ארוך, אבל זה היה התגלמות מה שקרה בפנים. לא זיהיתי שום דבר בעצמי. הרשימה באמת ארוכה.
אדם הציג רשימה של תכונות מגוונות שזיהה, כמו חיוביות, רוגע, מסתפק במה שיש, חופש תודעתי ואיטי.
הלכתי ליד אבא שלי והוא אומר לי אתה לא זז, בוא כבר. חזרתי בסלואו מושן.
ביקשתי לדעת מה הוא ממליץ לאחרים ליצירת שינוי כזה ולאו דווקא בפן הרוחני, שהרי כל אחד יכול לקחת את זה למקום אחר, שהרי אתה לא חייב להחליט לעשות מסע רוחני, בטייטל שלו רוחני, בשביל ליצור את השינויים האלה. אתה יכול להרשות לעצמך לעשות דבר משהו כדי ליצור טוויסט ואולי לא צריך להגיע לנקודת קיצון כואבת, כמו שהיה לך בקנדה.
אני יכול לומר במפורש לא החלטתי לצאת למסע רוחני זה מצא אותי כל פעם ממש במקרה. עד שזה הפך להיות העיקר ולא כי החלטתי.
כשיוצאים לטייל, כל אחד מגיע עם האופי שלו ומטען של שנים. גם אם זה אחרי צבא., כבר התעצבנו וגדלנו בצורה מסויימת, אז לכל אחד רצונות ושאיפות אחרים לטיול.
לכולם אני ממליץ לבוא עם ראש ולב פתוח, להיות מוכן לחוות, להבין שזה לא אומר שאם האדם הזה חווה משהו, אני צריך לחוות כמוהו, כי יכול להיות שזה מאוד רחוק ממני או מהסגנון שלי, אבל אם אני אסתכל על הסכלה האישית שלי, תמיד אקח צעד אחד קדימה. כל פעם עוד קצת, כי הצד השני של זה עצוב, הוא לא לנסות כלום.
אם לא ננסה לא נדע, אם לא נלך לא נחווה, אם לא נגיד כן זה לא יכנס לחיים שלנו.
אפשר להוציא ממסעות כאלה הרבה. רק צריך להיות פתוחים.
מה הלאה? מה היית כן מבקש לעצמך?
מצד אחד אני לא מתעסק בעתיד ואני מוקיר תודה על כל יום שאני קם ובוחר להיות מאושר ואיפה שטוב לי.
אני לא פוחד לעשות שינוי אם לא טוב לי. אני לא אפחד ממנו גם אם זה ידרוש כאב וסבל במעבר. הרבה שינויים דורשים את זה. לעזוב עבודה, גירושים או משהו רע. הרבה דברים שאנחנו מסווגים את זה כרע. אני מעדיף לעבור אותם.
עדיף מעבר של סבל מאשר חיים שלמים של קקה. עדיף את המעבר הקשה הזה שיוציא אותך מהדלת השנייה שהיא לחיים הרבה יותר טובים ועל זה החלטתי שאני לא מתפשר יותר.
אני רואה את עצמי ממשיך ליצור תוכן. לשתף מהחיים שלי על טיולים, טבעונות, מינימליזם, ניקיון של הארץ. השאיפה שלי היא ליצור ולשתף יותר תוכן רוחני. זה מדליק לי את הניצוץ בעיניים וזה מה שבאמת מדבר אלי, מחפש את דרכי בכיוון הזה.
אתה נוכח בהלאה שלך. זה השיתוף והמשך ההתפתחות שלך. זה מעורר השראה. זה השורשים שלך ואתה חוזר אליהם
רוצים ליצור לעצמכם טיול עם משמעות?
רוצים לדייק את הטיול שלכם?
רוצים להרחיב את אזור הנוחות וגם לזהות איזה שומר עליכם?
רוצים לטייל לבד ולגלות איך מתחילים?
יש לכם מסר שחשוב שיגיע לאנשים?
אני כאן לתת לכם במה להשראה
