זו השנה הראשונה מזה שנים שאעמוד בצפירה ולא בדקת דומייה
1994 עומדת ליד קיר הזיכרון בטרבלינקה
דמעות חונקות את הגרון
זו לא היתה הפעם הראשונה
בוודאי יודעת שזו גם לא תהיה האחרונה
חודשים שהתחננתי
מה לא עשיתי, אפילו מרדתי
עד שלמשלחת באופן רישמי הצטרפתי
כתבתי יומן מסע
מלווה בסיפורים, שירים, איורים
אין במשפחה שלי ניצולים
"מעולם לא היו שם", לפחות כך אומרים
אולי כן, כך מרגיש בפנים…
אולי מתכחשים או באמת לא יודעים
שהרי הכל עובר מדור לדור
לכן אולי לא היה מי שרצה לספר ..
הגרוש שלי אמר "אצלנו על זה לא מדברים"
בהמשך אדם שהיה חלק מחיי סיפר שגדל על "כאלו סיפורים"
וכשחזר מהמשלחת, קיויתי שישתף, כל שאמר – "אני יכול לכתוב מלא פוסטים"
לא לחצתי, רק הצעתי שיכתוב ספר.
יש מי שמעדיף לא להכאיב בדברים
אולי מבקש שלא לשתף אחרים
או שמה לא רוצה להיכנס לפרטים
ככה זה בחיים…
"ליאת, תעזרי לי לשכתב ולהדפיס א מה שכתבתי. אני רוצה לשלוח ליד ושם ושישאר זיכרון לנכדים שלי"
"בטח, מה השאלה"
ציפורה היתה ניצולת השואה היחידה שהכרתי אישית וישבתי איתה שעות.
לצד שיחות רבות ודרך כתב ידה הכרתי הרבה מעולמה, ואת סיפור מסעה: מחויות המלחמה, ההישרדות, האובדן, הבריחה, סיפורי פרטיזנים, העלייה ארצה, פלמ"ח ועד להקמת משפחתה.
אני לא זוכרת את הציטוט המדוייק שלה, אבל היא אמרה לי משהו בסגנון של 'כשמשהו חשוב לך, אל תוותרי. תחיי'
חוכמת דרכה תשאר איתי לעד, חבל שבזמנו לא היה מכשיר נייד לעוד סלפי אחד..
לזכור ולא לשכוח
# כל התמונות צולמו במשלחת מרץ 94. נערכו קלות ב- 2018.
התרגשתי לגלות שהדגל מתמונת הנושא, נשמר עד היום
