פעם ראשונה דרום אמריקה בבקשה
דמיינו אתכם יושבים בבית קפה או פאב בעיר חדשה שהגעתם אליה.
מקום שחלמתם להגיע אליו.
תסתכלו באדיבות למי שנגש אליכם ושואל אתכם: מה עבורכם בבקשה ?
ואתם מסתלים בעיניים בוהקות ומבקשים את שחפץ רצונכם בחיוך מרוח מאוזן לאוזן.
זו הטונציה של הכותרת: פעם ראשונה דרום אמריקה, בבקשה 🙂
הרצון לחדד את הספרדית, לא צלח במבחן המציאות
התארגנויות, פגישות עם מטיילים וחברים
תוכניות, ריצות, מעט שעות שינה והרבה סידורים
קניות אחרונות וכמובן חיסונים
מצויידת ביומן מסע, לימו ומצלמה שהענקתי לעצמי במתנה – לטיול, להחלפת העשור ולבכלל (למה תמיד אנחנו מחפשים תירוצים כשאנו קונים לעצמנו דברים.. נקודה למחשבה)
אריזה, פריקה ושוב אריזה – סוג של שגרה, ולא משנה כמה ניסיון יש באמתחתי.. אני תמיד משתדלת להשתפר
שלושה שבועות הייתי בארץ
הנה אני שוב בשדה התעופה ..
הנסיעה לשדה התעופה הרגישה מהירה. רציתי עוד דקה להכלה…
התבוננתי מבעד לחלון, התכנסתי בתוך עצמי.
"את מתרגשת ?" אחי שאל אותי, כנראה קלט שניגבתי דימעה.
"מאוד. אפילו יותר מהפעם הראשונה" (רקע קצר למי שלא מכיר אותי/קרא את הפוסט הזה. ב- 2004, אחרי התואר השני, טסתי בפעם הראשונה לבד לטיול של שנה לכאורה הטיול "אחרי צבא").
"למה?" התעקש להבין.
"כנראה בגלל כל מה שעברתי בשנים האחרונות. סוג של ניצחון עצמי".
חיבוק אחד ועוד אחד, כשנפרדו דרכנו באזור הורדת הנוסעים "תשמרי על עצמך אחותי. תעשי חיים ותשאירי מקום לשינויים. תזרמי".
"מבטיחה". הוא יודע שאעמוד במילתי.
בידוק בטחוני. מרגיש כמו נצח.
עומדת לבדי, מסתכלת סביב ובעיקר מנסה להכיל את כל השינויים שהבאתי על עצמי בזמן קצר. על כך עוד יסופר.
בשלב מסויים שני מטיילים תוהים – "את טסה לבד ? "
מהנהנת בגאווה מהולה במבוכה שמהולה בהתרגשות
"מה בתוכנית ?" הם מתעניינים
משתפת אותם בגדול
אישה, ארגנטינאית (יתגלה בהמשך), שהקשיבה לשיחה התערבה ואמרה "את אמיצה"
הם הוסיפו "את נראית אחת שמבינה".
שוב.. מחייכת במבוכה ומסיטה את השיחה אליהם
התעניינות קצרה גילתה שהם מתחילים באושוואיה – "הגל העולה" והופתעו, כמו אחרים, שאני בוחרת לעשות אחרת ואמרו את מה שאחי אמר לי מספר פעמים "את תפגשי מעט מטיילים… אולי תשקלי אחרת".. "ימים יגידו" עניתי והזכרתי ש"הזמנה לטרק שלשמו אני חוצה עולם כבר בוצעה ללא החזר כספי".
מחוייכת נפרדנו "תהנו ואולי עוד נתראה.. אתם יודעים, it's a small world after all.." .
התיישבנו על כוס קפה. לא באמת ביחד. דרך הטלפון. מנהגי ניו זילנד עם החברות המשיך גם בשדה התעופה. אחרי כמה שיחות, ביקשתי זמן לעצמי והתפניתי לכתוב. לא להרבה זמן, פשוט די מהר הרגשתי את נפילת המתח מכל התקופה שהיתה. הרגשתי שאני צריכה פשוט "לא לעשות שום דבר"
ההחלטה לעזוב את ניו זילנד, ההתארגנות והעזיבה של מדינה אהובה, רק בדרך לישראל עברתי 5 טיסות – בקיצור, כנראה שזה לא עניין של מה בכך ..
כשצעדתי לעבר השער, התקשרתי לדנית, "רגע.. אני חייבת לצלם משהו". "מה ראית ?" עניתי "כדור פורח" ..
'כל כך סימביולי לתחושה'… היא אמרה את מה שעבר לי במחשבה.
