הקור חודר לעצמות. מזגנים, תנור ומפזרי חום. קפוא בדירת הסבלט בצפון, ולמרות זאת אני מאושרת.
ריח הטבע מסביב והידיעה שיהיה זה שבוע אחד של 100% עבודה ושבוע נוסף יהיה מוקדש גם וגם. לטיולים, כמובן. הצפי לשלג ברמה עוד יום חימם את הגוף הקר, בינתיים אני שמה על עצמי מכנס ומעיל נגד גשם, ויוצאת להסתובב במושב. פשוט מתמוגגת.
לילה אחד קצת פחות. התעוררתי באמצע הלילה קפואה. הרגשתי שנשמתי אויר קר. מאוחר יותר אגלה, ירד שלג שיישוב, רק שעד הבוקר הוא הפשיר כבר. הייתם יוצאים מהמיטה החמה?
יש משהו בלבן הבוהק, העוטף והקר הזה שמחמם את הנשמה ובזמן שכל העולם נסע לחרמון, ארז ואני, חברי משכבר הימים, שמסתבר שהיה ביישוב מורן הצמוד, החלטנו באופן ספונטני לנסוע לשקיעה, לשנות כיוון מנקודת התאווררות בטבע מול מים זורמים ולנסוע ליער ביריה לנשום קצת אויר צלול הרים צפת.
השלג לא הספיק לי וידעתי, שאת יום הטיול שקבענו נבלה ברמת הגולן. ארז זרם. בסוף גם עדי וניצן – על כך בפוסטים הבאים בסדרה.
הרבה נקודות שמתי על המפה. איך החלטתי בסוף לאן: יותר מקומות, ידיעה שנעשה פחות וזרימה, לפי מפלס החשק וההנאה. אף אחד לא רודף אחרינו, העיקר שנהנה עם עצמנו.
ימי הטיול בסוף היו: עין זיוון צפונה, עין זיוון דרומה והאחרון מנווה אט"יב ועד לגי'לבון.
השלג לא הספיק לי וידעתי, שאת יום הטיול שקבענו נבלה ברמת הגולן. ארז זרם. גם עדי וניצן, בימי הטיול האחרים שהיו ברמה (בפוסטים הבאים בסדרה)
הרבה נקודות שמתי על המפה. איך החלטתי בסוף לאן: יותר מקומות, ידיעה שנעשה פחות וזרימה, לפי מפלס החשק וההנאה. אף אחד לא רודף אחרינו, העיקר שנהנה עם עצמנו.
ימי הטיול היו שונים ומגוונים. כל כתבה תעסוק במסלול שונה.
כבר שנים שאני כמהה לחזור לרמת הגולן, עבר די זמן מאז שהרגשתי אותה ושלושת הימים שביליתי בה מילאו את המצברים, אבל בטח לא לעוד הרבה שנים.
כותבת את המילים וכבר רוצה לחזור לעוד טעימה מהפנינה הצפונית של המדינה.
כשאני פוסעת ונוסעת בדרכי הגולן, משהו מרגיש לי בית. הרוחות, הריח, הירוק, אולי אפילו הניתוק והמרחק. בטיול הראשון הפסגות המושלגות מזכירות לי את הצד השני של העולם שהשאיר חור בלב שעוד ישאר איתי לאורך זמן.
יש שאומרים תחושה אירופאית באויר, בשבילי ניו זילנדית. כך או כך התרבות נשארת ישראלית…
אומרים שחויות נשארות בתאים. כנראה שגם הפעם הם צודקים.
זה לא פוסט על מסלול הליכה או על הטרק האלפיני היחיד במדינה, גם לא על פינה אחת. זה פוסט על יום כיף שהיה.
יום שלג ברמה
את הבוקר רצינו לפתוח בקפה ומאפה המומלצים במטרלו שבעין זיוון, עממה – רק בדרך לשם הסתבר לנו שסגור – יום שני, כאילו WT…
נו, גם אני נופלת לפעמים בדברים הקטנים של "לוודא שפתוח", אז החלטנו לשים פעמנו לעבר הנקודה הראשונה, בטח נמצא איזו עגלת קפה בדרך. צדקנו, נגלה בדיעבד.
התמונות שרצו ברשת עודדו אותנו לנסוע דרך יער אודם. בעוד שבדרך החרמון נגלה בתפארתו מכל זוית ופינה, כשנסענו דרך היער מרבד ירוק-לבן עטף את האדמה.
עצרנו בצד לרגע של תמונה ולחשוב שזה אחרי שחלק מהשלג כבר נמס.
קפה. עכשיו. אני אומרת לארז, הוא מסכים בשנייה. עצרנו ב- מַסְעָדֶה. דרך אגב, כשמערכת ניווט לא מכירה ניקוד, אם אתם רוצים לשים נקודה על המפה, תכתבו באנגלית.
הרים של שלג פונו לצדדים, מעידים על מה שהיה כאן רק לפני כמה ימים. פתחנו את הבוקר בפיתה וקפה דרוזי. דרך מופלאה וחזקה 😉
האיש החביב מעגלת הקפה שיתף שהרבה שנים לא היה כך.
. "יש לי דה זה וו" אני אומרת לארז כשהסתובבתי בכיכר. שיתפתי בחווית ילדות קצרה שנחרטה. מאוחר יותר כשחזרתי הביתה, סיפרתי לאבא: "את מדברת על הרכב עם קפה בכיכר שבצמוד לו יש חנות ירקות?". אני מתלהבת, הוא זוכר ואז אווט-אוף-נו-וואר הוא הוסיף "את אכלת פיתה, אני שתיתי קפה". צמרמורת.
יחידה במינה, בריכת רם
הרבה מאגרי מים יש ברמת הגולן, המיוחד בבריכת רם הוא שהמאגר נוצר כתוצאה משקע שנוצר מלוע געשי באדמה והתמלא במי תהום. כשיורד גשם במדינתנו החמה זה נחשב אחד האזורים הרבוי בגשמים והשנה התברכנו בשלג. הרבה מאוד שלג. מסתכלים סביב: "אתה קולט שעד לפני כמה ימים הכל היה פה שלג וקפוא" אני אומרת כמו לא מעכלת.
מסכמים שחביב, האם זה אנחנו, העננים האפורים או הרוח שהכתה בפנים?
הזרמים של מפל סער
שנים עברו מאז שעשיתי את המסלול של נחל סער. הפעם היה יותר קל. מהחניון, ישר למפל, כמה פשוט וקל. נחהמים השוצפים העידו על כמויות השלגים והגשמים שהיו רק לפני כמה ימים. מעל המפל עובר גשר קטן, נחמד. אישית אני מעדיפה לראות את שצף המים לפני ולא ממעל, כך רואים יותר טוב את ערוץ הנחל שיוצר שני מפלים.
חגיגה מהפנטת בעיניים וצליל ממכר לאוזניים. אנחנו עוצרים לרגע, עוצמים עיניים.
רוח גבית בעמק הבכא והר חרמונית
לא מזמן עשיתי מרתון "שעת נעילה", שאומנם אינה סדרה תיעודית, אבל חלק מהצילומים צולמו בעמק הבכא.
רוח קרה מפלחת את האויר, לא סתם החליטו להקים את חוות הטורבינות המרשימה בסביבה (זה היה אחד השיקולים ליודעי דבר).
רכב פרטי שלא לקח בחשבון את הבוץ שהשלג יצר, מחולץ על ידי חברים ואנחנו מידי פעם עוצרים, מצלמים, בוחנים. מתפעמים מהלבן העוטף סביב.
"שנה הבאה אני עם 4*4" אני מכריזה בפני ארז בפעם המי יודע מה, הפעם לאחר שבחנתי את עומק הבוץ שלפני. מפרססת ועוצרת בסמוך לבונקר שנראה כמו הוביטון ישראל סטייל, אומרת וצוחקת.
לא רחוק מאיתנו טנק בודד, מרימים את הראש לעבר הר חרמונית ואני נושמת פנימה נקודה היסטורית לעז 77, חטיבה 7.
הוד והדר על הר בנטל המושלג
מעטות הנקודות הגבוהות בישראל שיכולות להעניק חוויה פנורמית-תלת חושית, שמאפשרת להשקיף במקביל לכמה מדינות.
בשביל המוביל לתצפית מקבלים את פנינו מיצגים-פסלים מברזל ודוכן של דרוזי חייכן שארז עוד יחליף איתו מילה אח"כ.
ביום יפה רואים את החרמון, בדיחה שגורה בפי רבים, רק שכאן התצפית משקיפה אל עמק החולה, מאגר בנטל, עמק הבכא, החרמון, הבשן הסורי ודרום לבנון.
וואו איזה יום תפסנו לנו פה. השלג והנוף מהווים רק תוספת מעצימה לסיפור הר הגעש הרדום שהושארו עליו זכרונות הבונקרים והתעלות מימי המלחמות.
קפה חם מקופי ענן, נו טוב – בטח יושב איזה סורי על הגבול ומשקיף עלינו גם.
דרך אגב, אם בא לחקור את האזור ברגל – יש מסלול הליכה בירידה תלולה בין כשעה וחצי מהר בנטל למאגר המים בנטל (שווה להשאיר רכב נוסף, כי לא נראה לי שיבוא לכם לעלות חזרה).
מרום גולן
לרגלי הר בנטל, מוקם קיבוץ מרום גולן.
בקצהו, בנקודת תצפית אל מול מאגר המים, יש לוקיישן אינסטגרמי מוכר, אבל לא לשם כך רציתי לעבור כאן. מכירים את ה- הרגיש לי להרגיש? אז כזה.
רציתי להתיישב לי לרגע לחוות את האוירה מנקודת התצפית שקיוויתי שתהיה קצת פחות "רוחית" מבנטל, השלג מסביב לא העיד באמת על מה שהיה כאן, חברה שביקרה את משפחתה כמה ימים לפני תספר לי על זה.
רגע לפני שהמשכנו לנקודה הבאה, עוד שקלנו להזמין טייק אווי (קורונה וזה) ממסעדת הבוקרים שניחוחות הבשר התעופפו ממטבחה.
מרום גולן היה הישוב הראשון שהוקם ברמה לאחר מלחמת ששת הימים ולצד היסטוריה של הפגזות, בדיעבד גיליתי שהוא פונה מספר פעמים עד ש"עבר" למקומו הנוכחי.
מחכה לחזור לכאן, הפעם לפחות ללילה אחד.
המפקדה הסורית - פיסה היסטורית, גם עכשווית
סיפורו של אלי כהן זכור לי עוד מילדות, כשראיתי את הסדרה לאחרונה התרגשתי מחדש (לדעתי צפיית חובה). מפקדת המודיעין הסורי הינה תחנה מספר 7 בשביל אלי כהן.
הבניין עומד נטוש, מבחוץ נראה שהמבנה נותר בדיוק כפי שהיה. מחוץ לבניין אבן מנעול מפוסל, שדרכו נראה בניין המפקדה. סמל לעבודת מודיעין: פריצה למקומות אחרים לצד פה חתום ונעול. לא מפתיע שסמל המוסד מוטבע.
כשנכנסים לבניין, מגלים את השרידים וההרס. גרפיטי רבים דמויי קורונה מקבלים את פנינו, היסטוריה משולבת יד ביד.
גרם מדרגות שבור עליו קראתי מאוחר יותר שנהרס כתוצאה מהפצצה ישראלית.
רבים חלקים רעועים בבניין שבאופן אישי הפתיע שאין שלט אחד שמעיד על סכנת קריסה, אז צריך להיות עירניים וחלילה לא לפסוע לאחור בלי להסתכל כשמצלמים. כאן האחריות עלינו, המבקרים.
בדרך לשקיעה בגמלא עוצרים ביקב ובחווה
כאילו חזרנו לנקודת ההתחלה. לעין זיוון, נפשנו חפצה אחרי יום שכזה לקנח עם כוס יין קטנה.
יקב פלטר, הינו יקב בוטיק שבעליו החליט להעתיק את הקסם של יינות אוסטרליה. שיערתי שהגענו על הדקה אבל ניסינו, ככה זה שאת מנהלת פרוייקטים בתיירות נכנסת ולומדת להכיר את שעות הפתיחה של היקבים השונים ברמת הגולן. רצינו להתפנק לנו בשוקולד דה קרינה, אבל הוא נראה נטוש למידי. השפעות קורונה?!
צחקנו – עין זיוון הפכה בשבילנו ל- אין ובלי ו אחת.
ארז ואני זורמים. תכל'ס מזל, נהננו מהריחות והספקנו לאסוף ארוחה טעימה בחוות הג'ילבון (פעם אחת לפחות חובה) ולדהור לעבר השקיעה במצפה גמלא.
היישוב נמצא בתצפית נוף מצפון לכנרת וסמוך לשמורת יער יהודיה, נגישה ונוחה. בהחלט נקודה שווה לקפה או ארוחת ערב, יש גם שולחן.
זה היה סיום מושלם ליום שלצד נופים, חויות, צחוק, שלג ושיחות, הרגיש גם קצת היסטורי.
ולחשוב שכשהייתי קטנה היה דיבור על להחזיר את הגולן…
ד"א – ברור שהצלחתי לשכנע את עצמי לטיול ברמה. הנה כאן…
