איך טיולים תורמים (גם) ליופי החיצוני

התקופה מעניינת,לא רק אצלי – לפחות בזה אני לא מיוחדת. אני די בטוחה שתקופת הקורונה העניקה סוג כולשהו של אתגר לכל אחד ואחת. 

בחיים יש כמה ברירות מחדל: להחליט "אין ברירה – מוותרים", או "אין ברירה – ממשיכים ומוצאים דרך".
כשחיברתי את יומן המסע, נזכרתי בכל הרגעים.
בפעם הראשונה שעליתי על המטוס. לבד. בפעמים האחרות שבן זוגי לשעבר היה שם וגם על שעליתי על טיסה לבד, בעודי נשואה, על הפעם שטסתי במיוחד לישראל וקיבלתי החלטה שלא משנה מה, לניו זילנד אני חוזרת גרושה.
על הפעמים יצאתי לטרק והרגשתי שהשארתי משהו מאחור והסרתי מעלי שכבה, על האתגרים השונים שעלו בשיחות עם מטיילים, על החיבוקים הוירטואלים ומרחוק ששלחתי להם, על שהייתי אחות גדולה, חברה טובה, ילדה שיודעת להקשיב ולהראות עוד זוית.
חשבתי על ההתמודדויות בכל הצמתים שהיו לי ולמטיילים, כן או לצאת לטיול – בין אם קרוב או רחוק, לכמה זמן, עניינים טכניים ועניינים שבלב, לאן, עם מי, אולי להתפצל, מה מידת המסוגלות שלי, אולי להתקפל, מה יהיה ביום שאחרי.

כל הגילויים, המודעות, הלימודים וניסיון החיים, מה התפתח אצלי ואצל אחרים שיצא לי ללוות בזכות המיזם-עסק שלי הובילו למי שאני היום.
ככה גיליתי את העוצמה של הטיולים ולא כי אני באה ממשפחה מטיילת. אפילו די להיפך.
יש שיגידו שתמיד הייתי מיוחדת או לפעמים אפילו הולכת כנגד הזרם.