בהמשך לפוסט הקודם, היום האחרון של המסע הגיע.
למען האמת באסה שזה נגמר, אבל כל סוף הוא התחלה של משהו אחר.. לפחות כך נכתב בשיר .. מעניין אם יהיה טוב יותר – זאת עוד אגלה.
היום סיפור המעשה, תמונות משגעות, הרבה מדרגות (איך אפשר בלי) וסרטון מסכם של כל הטרק.
גילוי נאות, אפריל 2018, אני יושבת וקוראת משהו אחד, פתאום נתקלות עיניי במאמר בו נכתב מאצ'ו פיקצ'ו. נקרעת מצחוק. בין אם כך כותבים או לא, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי:
אז בין אם אמורים לבטא את הק' או לא, פיקצ'ו יהיה על המסך ובשטח פיצ'ו, פשוט כי ככה זה נשמע.
בחזרה למסלול: היום האחרון של הטרייל/שביל לפנינו…
3 ורבע השכמה – נו באמת, טוב שאני לא מעירה את השעון הרבה לפני שהוא מזמר את אותו שיר אהוב …
מה לא עושים כדי להיות בין הראשונים שיעברו בשער שיתחיל את הטיפוס לשער השמש (אוי, זה נשמע נורא בתרגום לעברית. סורי).
קמנו כל-כך מוקדם כדי ללכת אולי 100 מטרים וקצת .. מתיישבים, מחכים, קור כלבים.. סופרים את הדקות עד לשעה 5 .. כדי שנוכל להתחיל ללכת, להגיע לשער השמש – הזריחה בעיצומה !
הרי לשם כך התעוררנו מוקדם, הלכנו מהר, עקפנו הרבה, לא עצרנו כלל למנוחה וכמובן שעלינו עוד מדרגה, אחת ?? חח
מחזה מרהיב בעוצמתו נגלה לפנינו – המאצ'ו פיצ'ו יהיהיהיההה
מממממ, או שלא …
כן, כן … עננות כבדה…. החלטנו לחכות, אולי העננים יתפזרו להם.
אכזבה, איזו טעות מצחיקה זו היתה.
כמות החמצן שקיבלנו החל להשפיע. לא הפסקנו לצחוק. הזכיר לנו את הקול שמופק אחרי ששואבים חמצן מבלון הליום, ממש ככה – רק שזה השפיע על המוח.
ככה הומצאה הבדיחה על הבלונדיניות ?
ממשיכים, יש לנו עוד שעתיים לפחות…
מגיעים. שיאללה, כמה אנשים.
העננות מתפזרת לאיטה, איזה מחזה למרות שכבר אחרי הזריחה… ומה שעוד יתגלה בהמשך …
אפשר לחקור את המאצ'ו פיצ'ו העצום הזה כל היום.
המוצ'ילה מתחילה להיות כבדה .. ואנחנו רוצים לנצל ולהנות מעוד כמה שעות באזור…
יורדים (מדרגות ? חח), מוצ'ילה לשמירת חפצים ושוב עולים (מישהו אמר מדרגות ולא קיבל ? חח)
חלק מהזמן הסתובבנו עם פדרו שהסביר מה מסתתר מאחורי דבר זה ואחר.
הנופים, ההיסטוריה, הארכיטקטורה, הסיטוט. מלאכת מחשבת של ממש, שלא לדבר על הוייב של המקום.
איזה מחשבה או משמעות רוחנית הושקע מאחורי כל דבר. אני מוקסמת !
רעבים.. יורדים למסעדה לחטוף משהו קטן. כן – ברור… שוב מדרגות, אנחנו צוחקים… כאילו לא עלינו וירדנו מספיק …
אחרי ההפסקה – החלטנו שחוזרים לאתר.
שוב עולים במדרגות (שהרי לא עלינו אותן מספיק), הולכים, חוקרים, מתיישבים לשנייה, סלפי עם לאמה.
ואז.. נכנסה לי בראש תמונה .. וכשזה קורה, זה "ללכת שבי אחריה". שמחתי שמייקם זרם איתי. רק ש… עוד מדרגות. לראשונה אנחנו עוצרים מידי פעם, אישה מבוגרת עוקפת אותנו. אנחנו צוחקים – האם זה מכמות החמצן או ממצב הכפית שאנחנו מתחילים להיכנס אליו …
איילין ושולץ עשו בוקינג מראש לוינה פיצ'ו, לכאורה באותו הרגע מייקם ואני הצטערנו שלא חשבנו על זה מראש, אבל בדיעבד, היינו גמורים – אחרי הכל, הלכנו כמה עשרות קילומטרים ..
בשלב מסויים כשכבר לא הרגשנו את הרגליים, ברכיים, כפות הרגליים הבנו שהגיע הזמן לתפוס את האוטובוס חזרה לאגואס קליינטס, שם קבענו להיפגש עם האחרים, מפגש פרידה מפדרו וכנהוג – לקבל את תעודת הסיום שצלחנו את הפאס של "הנשים המתות" חח
התוכנית המקורית היתה ללכת למעיינות החמים, נשמע מושלם להרגעת השרירים, אך התייעצות עם כמה תיירים הובילה אותנו להחלטה להתפשר על ארוחה במאפייה צרפתית, בהמתנה לרכבת שתחזיר אותנו ל- Ollantaytambo.
עודף החמצן עשה לנו רק טוב או שמה זה השילוב עם סופר עייפות ?
היינו בהיי.
שיחקנו קלפים, קישקשנו, העלנו זכרונות מהמסלול, לא הפסקנו לדבר שטויות ולצחוק. תכל'ס – אנחנו נהננו, אני לא בטוחה לגבי אלו שהיו איתנו ברכבת…
כשהגענו להסעה, אחרי דקות בודדות שקענו כולנו בשינה עמוקה.
היום לא נגמר.
מקלחת קצרה וקבענו להיפגש בחצות לארוחה לילית והרמת כוסית.
הפעם, אפשר להבין כשאכתוב שויתרנו על הריקודים.
קוסקו אהובה, כמה כיף היה לחזור. עליה כבר יסופר בפוסט הבא.
אה.. וזוכרים שרציתי לעשות את זה ממש ביום ההולדת שלי ?
בדיעבד, כמו כל דבר בחיים – יש פלוסים ומינוסים … לפחות אני יודעת שמישהו היה שם/באזור ביום הולדתי גם אם לא באמת חגג עבורי.
