הגיע הזמן להודות, זו ה-סיבה שלשמה חציתי לדרום אמריקה.
עוד בהיותי ילדה הייתי צופה בתוכנית הטלויזיה ערי הזהב הנסתרות.
לכו תדעו, אולי שם בתת-המודע פיתחתי את הכמיהה להגיע ולכבוש את הצד ההוא של העולם חח
כמו כל טיול ו/או מקום בעולם, גם דרום אמריקה מרשימה, מרהיבה, עוצרת נשימה, אותנטית ומיוחדת. לצד זאת – בכל טיול יש סוג של היי-לייט שאנו מחכים להגיע אליו.
בשבילי, בטיול הזה היו כמה נקודות עיקריות, הראשונה שבהם היתה המאצ'ו פיצ'ו – אליו מגיעים בסיום הטרק המלא של האינקה טרייל (שביל האינקה).
עם ההחלטה לטוס לדרום אמריקה, הבנתי שאני צריכה להרשם מראש לטרק (ממש מזכיר דברים מסויימים של ניו זילנד) וזו אחת הסיבות שהרבה ישראלים לא עושים אותו, השנייה זה המחיר… אוו, המחיר שלו ..
הוצאות לחוד, חלומות לחוד ?
אני מהמאמינות בסדרי עדיפויות… ידעתי מה המחיר וכן – הלכתי עם זה עד הסוף.
זה הזמן לגלות שעוד לפני שהחזקתי כרטיס טיסה ביד, נרשמתי לטרק. הולכת על הקצה ? יותר הולכת אחרי חלומות. בצורה אחראית, תמיד.
מאוד רציתי להגיע למאצ'ו פיצ'ו ביום ההולדת שלי.
חקירה קצרה באינטרנט והתייעצויות עם אנשים (גם מקומיים) העלו שככל שאדחה את המועד, יש יותר סיכוי לגשמים, והרי האינקה טרייל הוא ארבעה ימים…. אז יצא שהגעתי אליו חודש לפני ..
ערב לפני היציאה לטרק, מגיעה לסוכנות (אפשר לצאת רק במאורגן לטרק הזה), תדרוך, מפה, חלוקת ציוד (צבא ?!), להכיר את המדריך ואת האנשים שיהיו איתי במשך הימים הקרובים. הופתעתי לגלות רק עוד זוג במקום. אמרו off season אבל עד כדי כך ? נו, טוב. אולי עדיף ככה.
אתחיל מהסוף – בסרטון, שיפורסם בפוסט הבא, אתם תגלו שלא מצאתי מילים רבות לתאר את החוויה. באמת שהזמן שחווינו ביחד ומה שעברתי בפנים זו עוצמה בפני עצמה.
מדמויות תוכנית הטלויזיה, סבסטיאן וזיה, דווקא פדרו הוא זה שכיכב – השם של המדריך 🙂 .
מוקדם בבוקר לכיוון הטרק, השמש לאט לאט צצה לה .. איילין ושורץ מאמסטרדם, מייקם מברזיל ואנוכי עושים את פעמינו בואן. מתרשמים וצוחקים על פרלמנט בוקר של כלבים בכיכר וכמה דקות אחרי כבר מוצאים עצמנו מנמנמים עד לנקודת ארוחת הבוקר – בה היתה הזדמנות סוף-סוף להכיר את מה שלימים תקרא Beavergang team (על-שם משחק קלפים).
Ollantaytambo – קמינו אינקה טרייל מתחיל בק"מ ה- 82.
"מחוץ לעונה" עלק.. מסביבנו הרבה אנשים: סבלים, מדריכים, תיירים.
מחכים בסבלנות לרכבת שתעבור ו.. ביי ציוויליזציה. נתראה בעוד 4 ימים.
חצינו תחילה את נהר וילקוטה והלכנו בעקבות השביל.
עברנו חורבות אינקה כמו Huillca Raccay, שצורת הבסיס שלו מדמה תנועה של נחש ועוד.
אני אוהבת סיפורים שמאחורי מקומות (גם אם אני לא זוכרת את שמם במלואם חח) והנופים..
לקחתי בדיוק מה שצריך, לעזאזל – איך זה כזה כבד ..
מחר יום של חציית הפאס, מחליטה לוותר על חלק מהמשקל. מזל שיש פורטרים, ממש דה ז'ה וו לנפאל..
כבר בתום היום הראשון הבנו – אין קשר בין הקילומטרים הכתובים על-גבי המפה למציאות.
בפועל הלכנו 17.9 ק"מ
אמצע הלילה מתעוררת (ה- 3 בבוקר הזה עוד אגלה בהמשך, יהפוך להיות עניין שבשגרה).
מבול. איזה כיף שאני באוהל…
היום השני
בקולקה קניון אמרה לי הניו זילנדית מוולינגטון שהיום הוא היום הקשה, בגלל מעבר הפאס.
טיפוס של 1,100מ' ואז ירידה … בדרך לפאס עולים, הולכים, נושמים, מתאפסים וחוזר חלילה. מידי פעם איילין עם סחרחורות ואני עם קשיי נשימה ולחץ קל ברקה הימנית (זה חדש…).
טרק ראשון בגובה מאז נפאל (9 שנים עברו מאז)…
כמות המדרגות לא תתואר, נופים, הרים, עוצמות כמו שאני אוהבת
בתוך ענן עליות וירידות ..
אספתי את כל הכוחות המנטליים והגופניים שקיימים בי כדי לצלוח את הטיפוס ולהתגבר על כל דבר פיזי שעלה. אין מצב שאני מוותרת, בשביל זה אני כאן !
פדרו הסתכל עלי בשלב מסויים, חייך ואמר – "אני תוהה אם לשאול אותך אם את בסדר או להגיד לך שאת נראית מאושרת". עניתי בחיוך "אני גם בסדר וגם מאושרת". הסברתי שאני פשוט צריכה מידי פעם כמה שניות של איפוס נשימה. הסיפור המלא, יפורט בסיפור אחר…
צלחתי בחיים את הפאס, שנקרא – Dead Woman Pass , מעבר האישה המתה כמה משעשע 🙂
16.74 ק"מ נרשמו.
כן – זה היה עוד יום מרהיב, רכסי הרים, נקודות היסטוריות נוספות ומדרגות. המון מדרגות… מזל שחיכתה לנו, כרגיל, ארוחת מלכים.
היה לילה קר. בהתחלה לא היה ענן אחד בשמיים, איילין ומייקם דקות קצרות לצפייה בכוכבים, אני הצצתי מהאוהל (קפאתי מקור) והלכנו לישון.
לילה קפוא, בלשון המעטה, מזל שמייקם נידב לי את שמיכת החירום שלו (איפה לעז.. שלי, ככה זה כשמחליפים כל הזמן בתכולה של תיקים).
בשלב מסויים שוב .. גשם, כך שמצב לשינה לא נכלל בתוכנית הלילה..
יום ארוך מצפה לנו מחר .. הייתי שמחה להגיד שהתעוררתי ב- 3 בבוקר, אבל הרגיש שלא ישנתי דקה.
בבוקר הסתבר שאיליין, כמוני, סבלה והגברים.. נו … עשויים מחומרים מיוחדים ..
היום השלישי
זה הולך להיות יום ארוך, שיתחיל ב.. מדרגות – בארררור
פדרו אמר – כמעט 10 שעות "לפי הספר" ובפועל נרשמו 21.18 ק"מ.
שעות של הליכה – עליות, ירידות, מישוריות במקצת מה שקרוי על פי המקומיים: inca flat.
מעת לעת התגלתה בפנינו צמרת ההר המושלגת של הר ורוניקה, שכל הזמן קראתי לו ויקטוריה.. (וולינגטון כנראה היתה עוד חרוטה חזק ..)
ואז באה הירידה.. וואחד ירידה.. שעות של ירידה .. שביל תלול. הנוף מדהים! מעבר ביער, מערות, טיפוס במדרגות, אחח איזה חויות.
לאורך הדרך חורבות האינקה: Sayacmarca ו Phuyupatamarca , נהננו מחברתם של לאמות, ויקוניות ואלפקות.
הגענו למחנה מוקדם מהצפוי, פדרו עמד בהבטחתו – שביל צדדי, לכבוד יום ההולדת שלי: וינאי וינה! (בכתיבה חופשית) זה היה יפה, היינו גמורים מכדי לחקור לעומק את האזור, אז פשוט נהננו מהנוף.
זה היה הערב האחרון שלנו ביחד., הפתיעו אותי בארוחת ערב מיוחדת ובעוגה מאויירת בהרי המאצ'ו פיצ'ו.
עוד כמה דקות של צחוקים, סיפורים ומשחק הקלפים ופרשנו – מחר השכמה מוקדמת – 3 בבוקר (לשם שינוי זו לא אני חח).
ירדנו הרבה בגובה, מזג האויר הרגיש קריר, ושוב בנוהל הרגיל – לילה גשום… עד מתי שהתעוררנו והתחלנו לצעוד ..
ד"א – מחשבה בדיעבד, אמרו שהטרק הוא 42 ק"מ, לא יודעת… עד כה הלכנו כמעט 56 …
מחר ההיי-לייט, כולל סרטון אישי מסכם 🙂
לא יכולתי לבקש דרך טובה יותר לחגוג את יום ההולדת
