אל צ'לטן, גאונות מעולה/מהולה בשגעון

אל צ'לטן, גאונות מעולה/מהולה בשגעון

פטגוניה בעיצומה משתקפת מבעד לחלון האוטובוס

הנסיעה מאל קלפטה לאל צ'לטן קצרה למדי (במונחים של דרום אמריקה) ויפייפיה.
נוף מישורי, מזכיר את הנסיעה לאילת, מתחלף לגבעות ירוקות, וככל שמתקרבים לאל צ'לטן מתגלה המחזה: הרים מתמרים במרחקים, פסגות מושלגות וקרחונים מתגלים. הכינו אותי שהנופים של פטגוניה יהיו דומים לדברים שראיתי בעבר. יש משהו עוצמתי-אחר בחוויה של מראה שלכאורה ראית כבר.

Patagonia welcomes me

 

בעודי נהנית מהמוזיקה באוזניי, מתמוגגת מהנוף, יודעת שמזג האויר יהיה הפכפך כמו בניו זילנד ולכן מייחלת לפחות ליום אחד יפה כדי להצליח לעשות את מה שלשמו הגעתי לאזור.
אל צלט'ן עיירה קטנה ומקסימה באמצע פטגוניה, הממוקמת בתוך נוף פסטוראלי ולא באמת אפשר למצוא בה מרגוע – לא כי היא לא מזמנת את זה (היא הכי הכי מאפיינת את המינוח מרגוע) אבל מי שמגיע אליה – מגיע כדי לחקור את כל מה שיש לה להציע וזה בעיקר ברגל. יש אטרקציות רבות אחרות, הפעם אני מוותרת ונשארת על הקרקע. לצד כל האטרקציות, מטעמים (לא רבים), אנשים חביבים והנוף.. אין מה לומר – כובש !

 

רגע לפני שנכנסים לעיירה האוטובוס עוצר, ריינג'רים מסבירים על ההליכות בסביבה, אני מקשיבה בהשתאות – יהיייההה אני באל צ'לטן. אחי אמר שאהנה ממנה, מכיר אותי..  שני ציינה שהיא תכבוש אותי . עוד לא נכנסתי וכבר הוקסמתי – אנרגיה של מקום, כמו של אנשים, אתה מרגיש בשנייה.

הקסם בטרקים של אל צ'לטן – הכל במרחק נגיעה מהמרכז, כך שלא צריך להתארגן על הסעה. רשת השבילים המתוחזקת והמסועפת יכולה לחבר בין הטרקים השונים.
אני בחרתי לעשות את חלקם כטרקים יומיים, האזור נחשב מהיפים ביותר בדרום אמריקה הפארק הלאומי. שילוב של הרים, לגונות, יערות, קרחונים, נחלים, מפלים – פטגוניה בעוצמתה Glaciares  Los- בדיוק כמו שאני אוהבת.
מרבית המטיילים/הישראלים מגיעים כמובן לעשות את הפיץ' רוי, שהוא לכאורה ה- Must
(Cerro Fitz Roy) – רכס הרים מושלג ויפייפה, כשמסביבם לגונות וצמחייה.

את קלרה הכרתי בתחנת האוטובוס עם ההגעה, במקרה גילינו שאנחנו באותו ההוסטל וצעדנו יחדיו. טיפות החלו לרדת ואני.. תוך כדי שיחה איתה מתפללת – שלא ימשך יותר מידי זמן.. חטפנו משהו קל לאכול ואז שיתפתי אותה ברצון לצאת לטרק זריחה, "לא נכון לי לצאת אליו לבד אז … את בעניין?"

קלרה, שעם תום הטיול תצטרף לצבא השוויצרי התלהבה מהרעיון, עד כדי שהייתי צריכה להכניס בה קצת הגיון שההחלטה תתקבל אחרי שאבדוק את מזג האויר ואברר לגבי ההליכה בלילה.

תוך כדי שיחה, התעדכנות נתונים והסתכלות על המפה, לא עברה שעה והצעתי זאת לג'ונתן ולמאט – אותו הכרתי יום קודם לכן באל קלפטה.  ג'ונתן ענה אחשוב על זה ואחרי 5 דקות הודיע שהוא בעניין, מאט אמר לי "את משוגעת, את יודעת.. אבל אני בא".

ארי(אל) המקומי שלימים יהפוך לחבר יקר יזכיר לי שהתחזית משתנה כל הזמן ושעדיף לי שאקבל החלטה סופית בשעה 22 – השעה שהנתונים מתעדכנים. בהתחשב שלזריחה צריך לצאת בסביבות חצות.. הם מסתכלים עלי במבט מסכן של "לא כדאי שנישן קצת" ..  שעה 22, בוחנת שוב את תנאי מזג האויר. כולם מחכים לחוות דעתי. מרימה עיניי מהמסך מחייכת ואומרת: "יללה, מתארגנים. חצות נפגשים לקפה קצר. חצות וחצי יוצאים. תהיו מוכנים".

יוצאים לטרק, קלרה מנסה להתעורר. אני הפוכה

 

ההליכה בלילה מאתגרת. האור היחידי במסלול הוא הפנסים על ראשינו. העיניים לא רגילות ובמוח מתרחש לעיתים איזשהו תעתוע שמאלץ אותי לפעמים להאט את הקצב.
אין שום דבר שמסיח את הדעת – השביל הוא המטרה. והם.. הם החליטו שאני עומדת בראשה..
כמה דקות מאוחר יותר הצטרפו אלינו שני ישראלים וחמישה יפנים, בגלל שאנחנו התמהמנו בצילומים יצא שהם הדביקו אותנו. איכשהו יצא שהלכנו ביחד.
בעוד שקלרה ואני שקענו בהקשבה לצעדים, מאט וג'ון החליטו לפתוח בשיחה על חויות, טיולים והחיים. נדמה לי שציינתי שכשאני בטרק, אני מעדיפה קצת יותר שקט..  הצענו שהם ילכו ראשונים.
לא חלף הרבה זמן עד ששוב הייתי בראש הטור, זאת משום שנגלה לפנינו "חור שחור" – תהום ?!   מסתבר שמאט הוביל אותנו לשביל צידי לא נכון ..
השמיים נקיים מעננים, מידי פעם – הצעתי שנכבה את הפנסים ופשוט נהנה למראית הכוכבים. שביל החלב נגלה, איי איזה מראה נפלא. ג'ונתן היה היחידי עם חצובה ומשום מה הוא לא שלף אותה.
מסתכלים על השעון, גילינו שהלכנו בקצב של 1 קילומטר ב 15 דקות, ממש כאילו הליכה במישור. נזכרת ששני וארי אמרו כמה קר שם למעלה, לא כדאי לחכות שם למעלה.. אז מבינה -אין מה למהר לפסגה…
מאטים עוד יותר את קצב ההליכה – בלא הצלחה, אז התיישבנו בשעה 3 וחצי בבוקר לארוחה קלה, לקראת הקילומטר האחרון שאמור לקחת שעה …

חצי שעה אחרי.. לא יכולנו לחכות יותר, הקור בהחלט התחיל להיות משמעותי, עד כדי שלא הצלחתי לעשות פוקוס בשום צילום לתעד את החוויה. הכל יצא מטושטש.

4 בבוקר החלטנו שננוע, לאט, כך לפחות נשמור על חום הגוף ולא נגיע לפסגה לפני הזריחה, שם אמור להיות הרבה-הרבה יותר קר.
חצי שעה אחרי, אורות ראשונים של בוקר. מכבים את הפנסים ממשיכים לאט מתוך הכרח..  מהר מאוד אני מבינה את מילות השיר "תמיד הכי חשוך (וקפואאאא) לפני עלות השחר" …  ועוד לא הגענו לפסגה.
אני זוכרת ששני סיפרה לי שהיא עלתה והתעטפה בשק שינה. עכשיו הבנתי למה …

א.בוקר – קר !

 

השמש מבצבצת

 

הגענו לפסגה אחרי 50 דקות של הליכה.שום מילה לא יכולה לתאר את תחושת ההקפאה. ג'ונתן רעד, אמר את מה שכולנו חשבנו: איך הוא עם מכנס קצר ?!
דבריה של שני הידהדו, איך שאת מגיעה, אם אין עננים תצלמי מהר, הם עולים בשנייה.
הידיים שלי רעדו. בקושי הצלחתי לייצב את המצלמה, משתמשת בשיטות החזקת הנשק ונשימה.

עוד רגע הזריחה

 

המחזה שנגלה בזריחה היה מטורף. כשהשמש נשקה בפסת ההר שמולנו שנצבע בצהוב ואדום. צבעי החמה – אווו איזו עוצמה יש ליקום הזה, איך אפשר להעביר את זה בתמונה ?!?

הרגע הראשון שהשמש נוגעת בפסגה

 

יש פעמים שעדיף רק להתבונן

 

למרות הקור העז התקשינו לעזוב את הפסגה. בילינו בה כמעט שעתיים, מסתובבים וחוקרים את האזור: לגונה, מפל, רכס הרים. יפה פה !!!!  וד"א – סחברנו איתנו בירה, היא היתה קרה מידי לשתייה

הלגונה

 

 

קרחון בין רכסי ההרים

 

לגונה אחרת ברכס

 

המפל שזורם ללגונה

 

היה לנו בוקר נקי מעננים, הם הגיעו מאוחר יותר, כשכבר היינו כמעט למטה …
בלילה, לפני שיצאנו ג'ונתן ומאט קראו לי משוגעת, בזריחה הם קראו לי גאונה, בירידה זוג ישראלים העניקו לי את התואר קילרית… ואני, עד היום, באמת לא מבינה למה . שאלתי אותם. הם לא באמת ענו.

אומנם לא חזרנו על עקבותינו, אבל כנראה הדרך שלא ראינו בלילה נגלתה לפנינו. יפה כאן !

מהנופים ש"פספסנו" בלילה

 

יפהההה כאן

 

קצת יותר מ 27 קילומטר הלכנו בסה"כ באותו היום. השרירים נזכרו שהם קיימים וכאב ישן-חד בגב פתאום חזר, האם מתחתי את הגבול ? לרגע חילחלה תהייה.

עוד מעט מגיעים

 

חזרנו להוסטל, הגיע זמן לשנ"צ קצר, לאחריה יצאתי להליכת חילוץ עצמות בשליחות אחי לראות מה השתנה בעיירה.

בערב מאט וגו'נתן הציעו שלמחרת נצא מוקדם לעוד טרק בסביבה, הסכמתי בשמחה – שהרי גם ככה אני בקושי ישנה.. אז אם כבר ערה, נצא לטרק זריחה .. הפעם לא היה צורך ללכת כל הלילה, רק להתעורר ב- 4 בבוקר.
Los Condores and Las Aguilas Viewpoints רוח חזקה, ארי אמר בדיעבד כמעט 130 קמ"ש – לא פלא שהרגשתי שכמעט היא העיפה אותי מההר ו/או את המצלמה מהיד, אבל כל זה התגמד לנוכח מראה הזריחה והקשת בענן.

לא המשוגעים היחידים

 

אל צ'לטן נצבעת בזריחה

 

 

 

enjoy the silence

 

שקלנו בחזרה להמשיך מאוחר יותר לעוד טרק (Laguna Torre), אבל העננות הכבדה הכריעה – יהיה מיותר, לא נראה דבר. חוזרים  להוסטל למנוחה קצרה, ומאוחר יותר נצא  להליכה  קצרה למפל בסביבה – ממש שגרה.  נשכבת על הקרקע ונרגעת: "לקחת פסק זמן ולא לחשוב.. " התנגן לי השיר בראש ..

לקחת פסק זמן Chorrillo del Salto

 

10.5 בלילה, עדיין אור יום. אני מופתעת – חוויה מיוחדת, ארי יסביר שעוד חודש כך יהיה גם בחצות.
אחכה עוד כמה שעות, מסרבת להאמין שמחר אני עוזבת. רוצה עוד …  אבל יודעת מחר יום חדש, בחזרה ליעד ישן-חדש.

אל צ'לטן, הותירה פינה קסומה בליבי.
הבטחתי לארי, יום יבוא – אני עוד אחזור.

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע / 5. מספר דירוגים

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט