פוקון-סן מרטין-ברילוצ'ה
האוטובוס סטה מהדרך והגיע לוולינגטון ?! לרגע הרגיש ככה… הרוחות המנשבות, ההרים המקיפים ואגם רחב ידיים שנראה כמו המפרץ של וולי.
ברוכים הבאים לצפון פטגוניה.
הנסיעה היתה שונה מהצפוי ואחרי הלוקסוס שהיה משהו היה צריך לאזן לכיוון מאתגר יותר
לפחות הנוף שהשתקף מרבית הדרך, הקסים מהרגיל. הדרך מהגבול לברילוצ'ה עוברת דרך אגמים יפייפיים, פסגות ירוקות ופריחה מדהימה. אני יודעת שזה חלק מהדרך המפורסמת המחברת בין פוקון לברילוצ'ה, אך היות והייתי באוטובוס ולא בואן, כנהוג על-ידי מרבית הישראלים (רק בדרך ההפוכה, יותר קל..) – לא היו שום עצירות לצילומים. לא התאכזבתי, נהניתי מהמראות שהחזירו אותי קצת לזכרונות מבית..
הגעתי בשעת לילה מאוחרת רצוצה מעייפות, ממחשבות ובעיקר ממעבר הגבול, החלפות האוטובוסים וחויות אחרות.
מעדכנת את אחי שהגעתי והוא כמובן מזכיר לי את דה אלברטו לאכול סטייק/ הבטחתי שאלך לחגוג ביום ההולדת …
למרות השעה המאוחרת, התקשקשתי עם פקיד הקבלה ויצאתי להסתובב ולהתאוורר טיפה מהנסיעה, על הדרך ביררתי מה הולך עם הקרטרה אוסטרל. לפני שהגעתי, כבר בפוקון, עודכנתי שכפרים נהרסו ושיש שקיפחו את חייהם בשטפונות. הכביש חסום. כנראה שאצטרך להתאים רצונות-תוכניות…
ההגעה הומתקה ביום למחרת: טיול יומי בשבעת האגמים – Ruta de Los Siete Lagos עם נורית, חברה משכבר הימים ובעלה אבי, שבמקרה גיליתי שהם הולכים להיות בארגנטינה באותה בתקופה שבה אני אהיה. היום שבילינו יחדיו עד לסן מרטין וחזרה לווה עצירות שונות ומגוונות באינספור נקודות תצפית לאגמים הרבים המקיפים את ברילוצ'ה, הממוקמת למרגלות האנדים.
המים קרים
אין מה לומר מפגש עם אנשים וזמן איכות לא משתווים לנופים ולא משנה כמה יהיו יפים – יש דברים שהערך שלהם לא יכול לעבור במילים.
בדרך חזרה מסן מרטין לברילוצ'ה, ביקשתי מאבי לעצור לרגע. מגע השמיים מנשק את האגם, יד אלוהית נשלחת ליקום.
חוזרת בלילה, טומי – השותף שלי לחדר מחכה לי לארוחת ערב ומודיע בחיוך "הולכים להרים לכבודך כוסית". כן, הוא הזכיר לי שאוטוטו מגיע יום ההולדת…
כמעט חצות. הוחלט שדה אלברטו תחכה לשעה שפויה של היום.. והולכים למסעדה שבמקום אחר בעולם שמה מקבל משמעות שונה . 2 דקות אחרי חצות הוא מביט אל השעון ואומר לי מזל טוב… הלב התחמם לצד נצבט. בארץ לפנות בוקר, אין מצב שאקבל איזושהי הודעה…
קבענו למחרת לצאת בבוקר לקילומטר ה- 17.5 כדי להתחיל את החגיגות באחת מנקודת התצפית הנחשבות באזור. איזו עליה תלולה. טומי מדלג אותה בשנייה, אני מידי פעם צריכה לעצור להסדיר נשימה (אני שונאת עלייה !). כן, אפשר לקחת רכבל .. אבל.. אחרי הכל זו אני ואני מעדיפה ברגל …
נקודת התצפית אכן יפייפיה, לצערי חלקה היה מכוסה בעננים והראות לא היתה הכי … ראיתי תמונות מהמקום, יכולתי בדמיוני לראות את הנופים. האזורים שטרם נכנסה העננות הכבדה אילצו אותי לנצל כל שנייה לצילומים. מזג האויר אכזב כמעה, הצד היפה והמרשים לכאורה היה מכוסה בעננות כבדה והשני לאט לאט התעטף לו אף הוא ואז החל לרדת גשם.. טומי מסתכל עלי ומחייך, בואי נשב על כוס שוקו חם נמתיק לך את היום, ניסה לשמח את ליבי ולהשכיח את הרצון לקבל קצת יחס, אחרי הכל – וקרוביי יודעים מה עברתי בעשור האחרון.
בבית הקפה יש שלט בכל השפות, כן גם בעברית, "אין לנו ויי פיי, יש לנו נוף" צחקנו – היום אין ווי פיי ואין כל כך נוף, להיפך – אז נכנסו בזמן, בחוץ גשם זלעפות..
אחרי שהגשם נרגע טיפה ולקראת גל נוסף, עוד קצת בילוי למעלה החלטנו לקחת את הרכבל למטה ולהמשיך לטייל לנקודת תצפית שאמורה להיות מרהיבה לא פחות. משהו בבטן הרגיש לי שאני צריכה קצת לבד ולעצור את המירוץ של לראות-לעשות-לטרק-ללכת, בנוסף – מזג האויר האפרורי, הרוחות החזקות שהזכירו לי את וולינגטון שיכנעו אותי לחזור לוותר וללכת להסתובב בכיף – אולי סוף-סוף אכיר את ברילוצ'ה.
ברילוצ'ה, עיירת נופש קסומה שהרבה מרחובותיה ונקודות התצפית ישקיפו לאגם. בחורף היא תהפוך להיות עיירת נופש ובקיץ שלל אטרקציות הכוללות ספורט ימי.
יש בה שפע של הליכות, קצרות וארוכות, אפשר לשכור אופניים ולחקור, או לאלו שלא רוכבים ביננו (כמוני, כאמור..) תחבורה ציבורית נוחה.
צהריי היום, לכבוד יום ההולדת כמובטח וכמומלץ, הולכת לאכול סטייל נימוך בפה לצד רוטב צ'ימצו'רי ממכר. ממשיכה להסתובב ברחובות העיר שהינם פינוק קולינארי עצום, שפע של בתי קפה ומסעדות משובחות בשילוב הנופים הקסומים של פסגות הרים מושלגים יזרקו אותי לשלל זכרונות אחרים.
ריחות משכרים של שוקולד ברחוב, יזכירו לי את רחוב בלקלאווה במלבורן, ההרים המושלגים עם האגם יזכירו פינות חמות-שונות מניו זילנד. אמרו לי שפטגוניה תזכיר לי אותה לא מעט …
אין מילים לתאר כמה התבאסתי שלא הצלחתי תכל'ס לדבר עם אף אחד מהמשפחה, מהחברות והחברים ביום ההולדת, מצב שהציף הרבה רגשות וכל נותר היה להתנחם שאיכשהו הצלחתי להגיב להודעות. כשאדבר עם המקומיים אשמע תירוץ שזה בגלל הרוחות. נו באמת, למדתם מניו זילנדים להאשים את מזג האויר ?!
ביום למחרת הורדתי עוד הילוך. ביליתי הרבה בכתיבה וצילום מול האגם.
התיישבתי לי בבית קפה נחמד ואם בארץ ובניו זילנד שמים עוגייה ליד – כאן יפנקו בקוביית שוקולד עתירת סוכר. אומנם אני לא חסידה של שוקולדים, אבל וואלה בהחלט טעים.
הולכת, חוזרת, מסתובבת, מתלבטת בסוף בוחרת היכן שהרגיש לי הכי לשבת עם המחברת.. Rapanui – מודה, לולא ישבתי שם על קפה עם מחברת יומן המסע, קרוב לוודאי שהייתי זוכרת רק את המראה מבחוץ (יש לי זיכרון צילומי..), ראייה לכך מאוחר יותר חזרתי לשם עם המטיילת מסינגפור, בערב קינחנו בסטייק והרמות כוסית לעוד קצת חגיגות … ויללה, מחר טיסה .. עוד קצת מדרימה.
כן.. אז את הקרטרה, שנחשבת חוויה יוצאת דופן לא עשיתי.. לא עברתי בכפרים ששומרים על מסורת רבת שנים או ראיתי נופים מרהיבים שנחשבים מהיפים בעולם, פיורדים שאני אוהבת, שמורות טבע שונות וקרחונים תלויים – עליהם שמעתי לעומק מאב שטייל עם בנו, ביחד הם עשו מחצית מהקרטה וחזרו על עקבותיהם. האבא עשה את הטיול הזה 20 שנה לפני …
ברילוצ'ה, חוויה שהותירה טעם של עוד (וגם כחוויה מתקנת).
כתבתי לעצמי – יום יבוא ועוד אחזור
