חיוך גדול נפרס על פניי. סוג של לא מאמינה. נזכרת באחי שמספר על המקום ובליבי אומרת תודה לחבר שהמליץ על ההוסטל הממוקם על גדות האגם.
לרגע מתעורר זכרון של פוקרה, נפאל. מדהים אותי שוב איך המוח שלנו עושה שליפה וקישור בשנייה.
בלית ברירה נאלצת לשבת בקור העז של הבוקר המוקדם, עוד לא פתחו את הקבלה… לא נורא, נהנית מהנוף וכמובן … שולפת את המצלמה: הויאריקה – הר הגעש. לפחות עד שיפתח איזה משהו, אח"כ עוד אספיק להתחמם עם כוס קפה.
בשמיים נקיים מעננים, עשן הלבה המיתמר מההר נראה ברור מהרגיל בקור של הבוקר.
מאוחר יותר אגלה שימים שלמים לא ראו כלל את ההר – אני.. בדיעבד, למזלי ספגתי ממנו לא מעט.
מרשים. לא יכולתי להוריד את עיניי.
ההתנהלות בהוסטל מזכירה את ניו זילנד, מסתבר שהבעלים קיווים – נו.. בוודאי…
" הבאת איתך את השמש, היו ימים לא הכי נעימים " חבורה קטנה של גברברים ישראלים מקסימים יאמרו לי מאוחר יותר. חייכתי במבוכה, אמרתי 'תודה. בשמחה'.
חשש להתפרצות של ההר ומזג האויר מנעו את העלייה בימים שלפני ההגעה, זוכרת שקראתי על כך וחששתי שזה ישפיע על המטרה שלשמה הגעתי לכאן, למרות שיש שפע של פעילויות.
לא יכולתי להוריד את עיניי מההר. קל להתמכר למראה שהנגלה מכל פינה של העיירה (תמונת הנושא).
כרגיל.. אותה שגרה של התאקלמות, ארגונים, היכרות עם המקום וסגירת הסעה למקום הבא.
תוכניות לחוד, מציאות לחוד. מסתבר שהמעבר לנקודה הבאה לא יהיה כזה פשוט והיה יותר קל אם הייתי עושה את הדרך בצורה הפוכה (אחחחח כמה אחי צדק… שוב .. עולה המחשבה הוא יהיה מרוצה לומר 'אמרתי לך'). מחליטה שלא להתעסק בזה, זה יחכה למחר אחרי ההליכה (עלק הליכה. מיד פרטים בעניין), בינתיים נהנה מהשקיעה.
מתעוררת לבוקר לאחר 3 שעות שינה… לא חכם במיוחד, אבל זה כבר הפך להיות עניין שבשגרה…
לאנור בסן פדרו סיפרה לי שהיא וחברתה לא צלחו להגיע לפיסגה, אחי ועוד חבר שפגשתי אמרו לי להכין עצמי נפשית לאתגר, שזו קריעה. אח"כ שמעתי מעוד אנשים כמה זה לא קל.
וואווו זו היתה התחושה, שהציפה גם קצת חשש יש להודות ולומר..
כמה תרגילי נשימה להכין את הריאות למאמץ, שיפצור ברכיים ותזכורת לכל הטרקים, הגבהים והאתגרים שעשיתי ברבות השנים ואף לא מזמן. זו כל ההכנה שבוצעה .
עם ההגעה, החלטתי לקחת רכבל שיחסוך כ- 40 דקות הליכה… לואיז החליטה שמצטרפת, בהמשך עוד הודתה לי על הרעיון. תכל'ס היה יפה ושווה מאשר הליכה מנהלתית על אדמה … שלא לדבר על חיסכון אנרגיה רבה.
קרמפונים על הנעליים ויללה בראבק… מבינה שההליכה תהיה רק בשלג וכמה שעות.. מתרגשת. זו הפעם הראשונה שאני יוצאת לטרק (שלא על קרחון) ויש בו כל-כך הרבה שלג.
אי אפשר להישאר אדיש למראות הפסגות והגבעות. הגוף, הלב והנשמה מתרחבים, כמה שאני אוהבת הרים ומרחבים.
חברות רבות מציעות את אותו המסלול במחירים שונים. החברה שבחרתי לטיפוס היתה מהיקרות, אבל הבחירה היתה הטובה והנכונה ביותר עבורי וזאת הבנתי מהשניות הראשונות… בעוד שחלק מהקבוצות האחרות נאבקו בטיפוס ללא קרמפונים ולקחו הפסקות קצרות אחרי התחננויות רבות או המדריכים דיברו בצורה תוקפנית, אני בורכתי בקבוצה שהתפצלה לפי קצב הליכה, במדריך משעשע, מסביר ועונה בשמחה לכל תהייה שעולה לגבי הנשיונאל פארק. יתרה מכך הוא היה סבלני והופתעתי עד כמה כשהסברתי לו שאני צריכה במדויק 5-20 שניות להרגעת הנשימה (זוכרים.. בכלל אסרו עלי לעשות טרקים.. ).
עוצמתו של הטבע. בבקשה לא להפריע
הופתעתי שארתור (או שמה זה היה רועי ?!) ראה אותי בעלייה, חיזק והחמיא: "ליאת, אחלה קצב של הליכה". אני מחייכת במבוכה ועונה "תודה. אני מרגישה שאני עולה כמו צב".
מגיעים לפסגה, מזג האויר של הימים שקדמו השפיע – הלבה לא גבוהה, לא רואים כמעט דבר – איזו אכזבהההה !!!
הרוח מעיפה את העשן לכיווננו, וואלה החנקן כשמו כן-הוא חונק – ממהרת לשים את המסכה…
אחרי הטיפוס מבינה.. עכשיו נותר לצלוח בשלום את הגלישה 😲
אין ברירה.. זה או לרדת את זה ברגל (אין מצב! השלג רך מידי) או כמו כולם על הישבן.. ובהמשך על חתיכת פלסטיק קטנה …
שניות בודדות עברו קלטתי את הקטע והתחלתי להנות ברמות: ווהיייהיהי מתעופפת באויר ותופסת מהירות.
חלק מהשלג היה כל-כך רך שהרגיש כאילו אני מתגלצ'ת במגלשה של קצף …
המדריך קלט במדרון השני שאני עושה את זה כמעט בשכיבה על הגב וביקש שלא אעשה את זה, "את תופסת עוד יותר תאצה ויכולה לאבד שליטה", במקום זה נתן לי טיפ בטוח לתפיסת מהירות.
המדרון השלישי היה מסוכן… חלק מהשלג שנמס חשף כמה סלעים ולא קטנים בכלל… תוך כדי אני שומעת את המדריך מלמטה צועק לכיווני "תאטי, תאטי", אחכ הוסיף "תעצרי .. חייבים להחליף מסלול".
קלטתי את הסלעים המתקרבים, ניסיתי לשלוט במהירות, צועקת אליו "אני מנסה, אני מנסה". באמת ניסיתי, בכל דרך אפשרית שהוטמעה בהתחלה, אך בלא הצלחה… אני מתקדמת, עדיין במהירות.. נזכרת איך לימדו לעשות עצירה.. בקור רוח לא ברורה עם חיוך עצום על שפתיי שוב מנסה … חצי כוח …
בסוף המדריך הוא זה שעצר אותי. מזל – אחרת הייתי מכירה מקרוב סלע…
כבר אמרתי ששמחתי שבחרתי בחברה הזו ?
הטלתי ספק שאצליח להגיע לפסגה ושאעמוד בגבורה בגלישה. איזו חסרת אמונה… הרי הגעתי מוכנה – פיזית ונפשית. פאק איט. איי מייד איט !
כמה כיף שחיכו לנו בירות מיד עם החזרה, התארגנות, מתיחות, סיבוב בעיירה לחילוץ עצמות, ליאו מזמין אותי לבירה ועולים לשבת בפינה נחמדה על העץ, מקשקשים על היום שעבר, איי איזו שקיעה…
קבעתי עם החברים פינוק של ארוחת ערב אותה בישל לנו שף בעל כוכב מישלן, יושבים כולנו סביב השולחן, משתפים בחויות היום וב"איזה כיף היה", לקינוח – לכבוד חנוכה, מתחלקים בסופגנייה.
על המעיינות החמים ויתרתי למחרת.. מרבית האנשים שהכרתי כבר היו שם ולא התחשק לי לבד, מה גם שלא הרגשתי שהשרירים שלי זקוקים למשהו מיוחד וצריך להתחשב בתקציב, במקום זאת – לואיז ואני חקרנו את פוקון לאורכה ולרוחבה.
בערב שוב נפגשים לזמן איכות – הפעם לצערנו, בהרכב חסר… לכן נאמר "אפשר לחזור לאתמול, אל ההר?"
ארתור מראה לי את הסרטון.
אני עדיין לא מאמינה שזכיתי לכזו לחוויה.
מסכימה עם תחושה שמישהו שהכרתי תיאר כ"חוויה מעצימה".
ו.. פאק איט. איי מיד איט זה ההיי לייט של הפוסט.
וזו לא אני,זה ההר ששרדתי 😂 – הסרטון המלא אחרי התמונה
