אל קלפטה הינה עיירה יפייפיה ורגועה, הממוקמת על גדות אגם ארגנטינו, למרות הבארים והמסעדות הנחמדות – אין מה לעשות בה יותר מידי. עדיף להחליף כסף לפני ההגעה אליה ולהתכונן – היא יקרה..
שתי סיבות עיקריות הגורמות לנהירה הגדולה לעיירה הרגועה: אל צ'לטן האהובה והיציאה לפארק הקרחונים Parque nacional los Glaciares והאטרקציות הרבות שיש בסביבה, ובראשם הקרחון המתנפץ, או בשמו האמיתי פריטו מורנו Perito Moreno.
היה ברור שאגיע לאל קלפטה, בזכות אל צ'לטן ושאלך על הקרחון.
הגעתי בתקופת השיא לאזור, נורית הכינה אותי לעשות בוקינג מראש ואכן – חלק מהתאריכים שרציתי לא התאפשרו ונאלצתי לגלות גמישות. מה שהוביל להחלטה שיום לאחר ההגעה לאל קלפטה אסע לאל צ'לטן ואז אחזור כדי לעשות את הטיול המיוחל.
אני סובלת מקור ולמרות זאת, אני אוהבת קרחונים , כמו לטפס על הרים. עוצמתם חודרת לנבחי נשמתי.
האהבה שלי אליהם התגלתה והחלה אי שם בניו זילנד 2004, באזור המערבי של ניו זילנד.. את קרחון טזמן ראיתי יחסית מרחוק, על פוקס הלכנו עד היכן שהותר בלי קרמפונים ועל פרנץ' גוז'ף בחרתי להצטרף לחברה מסודרת כדי לחוות את החוויה האחרת. דרך-אגב, נכון ל- 2012, בגלל הנסיגה כדי ללכת עליו מטיילים צריכים לקחת מסוק…
בחזרה לד. אמריקה ..
הנסיעה לקרחון היתה מהמרשימות שראיתי. הצבעים .. וואי הצבעים.. כמה מרהיבים הצבעים שיוצר הטבע. קווי הרוחב יוצרים מראות שזורקים אותי לדרום הפסיפיק… איזה עוצמה יש לטבע הזה
עם ההגעה, קולות נפץ נשמעים, אני כלא מאמינה – ממהרת לרדת מההסעה, מקשיבה בחצי אוזן למדריכה וכל שרוצה זה להתחיל להסתובב על לוחות העץ המשקיפות אל הקרחון – יש לציין שזה לא כל הקרחון, אלא רק חלקו הצפוני …
הלכתי, חזרתי, צילמתי וחזרתי על עקבותיי, עד שהתיישבתי לי בפינה שקטה לכאורה – הרוח החזקה כלל לא שקטה וקולות הנפץ.
"You are cold as ice, willing to sacrifice" התנגן לי השיר בכל פעם ששמעתי קול נפץ והתגלו לעיניי כמה וכמה. וואי, איזו עוצמה.
החברה שנורית, אן ומאט המליצו לי עליה היא Hielo כנראה גם משום שהיא היחידה… שמציעה הליכה קצרה וארוכה.
בעודנו הולכים על הקרחון, שומעים את הקרח בתזוזתו. טפטוף שליווה כמעט כל הדרך לא העיב על החוויה או על ציבעו הלבן הבוהק של הקרחון, לצד צבע כחול-עמוק. כמה עוצמה.
העיניים נהנות ממראה הטבע העוטף את הקרחון ומצורת ה"גלים" שנוצרו, האוזניים נהנות למשמע צליל הקרמפונים שחורכים את הקרח.
המדריכים דאגו שלא נסטה מהמסלול, שנעצור מידי פעם כדי שיבחנו מה קורה עם הקרח, מה שבדיעבד התגלה כנכון – חלק מהמקומות הקרח הפך דק, מה שאילץ אותם לחצוב בקרח ולפלס מסלול מחדש.
נראה שהם מכירים כל סנטימטר על הקרח, שיחה קצרה עם המדריך וקיבלתי אישור לעניין – כל יום על הקרחון זו חוויה אחרת עבורם.
לקראת סוף המסלול אנחנו עוצרים לחמם גופינו בבר מאולתר, אין כמו להתחיל את השנה האזרחית החדשה בכוס ויסקי על הקרח.
לא אחת שמעתי מטיילים מתעניינים האם כדאי להשקיע בכזו הוצאה (כן, היא לא זולה). אישית, אני חושבת שזו חוויה מומלצת במיוחד ועדיף לחסוך ממשהו אחר ולא את זה. אבל זו אני, יש כאלה שזה לא מעניין אותם בכלל…
יום למחרת ההליכה על הקרחון, משום שהרגשתי את הרגליים, כנראה שהעמסתי עליהן הרבה לאחרונה, יצאתי להליכה לשחרורן – אחי המליץ על הלגונה Laguna Nimez Reserve. זרמתי עם העניין ..
הסתובבתי ברחובות ובלגונה, התיישבתי מידי פעם על ספסלים, נהנית מהנוף הנשקף למרחקים, מבעד לגדר וגם של העוברים ושבים.
אל קלפטה. הדבר הראשון שתכל'ס עשיתי בה היתה שונה מחויות אחרות.
יצאתי, בשליחות עצמי, למצוא לוקיישן מיוחד של צילום. תמונת הפרופיל שמלווה את אחי כבר שנים מהמקום הזה ולכן יצאתי לחפש את המקום שבו אחי הצטלם. מצאתי ושלחתי בלייב.
אני בהתרגשותי והוא כלא מאמין, צוחק ומסתלבט עלי: "מה ? איך מצאת ? מעתיקה ממני, אה ?",
'ביררתי היכן זה בדיוק. רציתי להעלות בך חיוך'.
"הצלחת":)
אותה הפוזה, אצלו לא היה סוס .
בדיעבד אני יודעת שמבחינת לוח הזמנים, יכולתי לחזור לקרחון שוב להסתובב בקצב שלי, יכולתי לבקר במוזיאונים וכדומה, אבל הרגשתי שאני צריכה להוריד הילוך ולתת לרגליים שלי קצת מנוחה, פשוט עוד טרק מחכה מעבר לפינה.
יום יבוא ועוד אחזור. בינתיים זה היה רק קצה הקרחון 😉
