#הפוסט כולל (גם) חשיפה מהמגירה.
בחיי לא אחת אמרתי חלקי דברים, כלומר – לא אמרתי את כל שהיה על ליבי
היו פעמים שבשתיקה בחרתי , או שהגבתי בחופזה ואז התחרטתי
היו פעמים שבחרתי בשתיקה, שניהלתי שיחות ביני לבין עצמי, כי חששתי, התביישתי או שמה "יפגע כבודי" כי כך גדלתי
לעיתים על התוצאה תהיתי או ביננו… לא אחת האגו ניהל אותי
כך או כך הפסדתי .. שלא לומר שכתוצאה מכך את השיעור פיספסתי
בדצמבר 2015 בעודי עומדת ברבנות, קיבלתי שיעור שילווה אותי והביא אותי לקבל את אחת מהחלטות חיי
באותו מועד קיבלתי החלטה כואבת (אך חכמה), רק כדי להשתחרר מזה שעמד בצד האחר של החדר ולקבל את חיי בחזרה
רגע לפני סיכום הדיון ביקשתי אישור להקריא משהו שכתבתי מבעוד מועד והותאם לאותו מעמד
במהלך שנה כתבתי למגירה.. והפעם – עמדתי זקופה, הסתכלתי לכיוונו והשמעתי בקול חנוק את המילים הכתובות
עורכת הדין שלי הזילה דימעה ויתר הנוכחים באולם הודו שריגשתי אותם.
שנה חיכיתי למעמד הזה
שנה שבה עולם כמנהגו נהג, מחד ומאידך – קפא…
שנה שעל בשרי חשתי כמה קל לטפס על עץ, אבל לרדת ממנו זה כבר סיפור אחר… (בדיוק כמו שכתבתי שגופי קפא מפחד בנפאל)
באותו המעמד גמלה בי ההחלטה: לא משנה מה יהיה, אם צריך (לא רוצה..) והאדם חשוב לי – אתעלה מעל עצמי ואומר את שעל ליבי
תכלס… ביננו .. אין מה להפסיד. במיוחד אם משהו גם ככה לא שלך … כל שנותר זה להעיז
הבנתי שכבוד מעניקים ולא מקבלים/מחפשים ושבגרות עומדת למבחן בכל פעם בחיים.
ואז.. במקרה מאוחר יותר.. קרה דבר שגרם לי שוב לחזור ל"לא" – אמרנו כבר, הרגלים ישנים..
כך מצאתי את עצמי לצד החיים הרגילים…
חושבת, תוהה ומנגבת דימעה לפעמים
התעצבתי ויזמתי, התנתקתי והתנצלתי, גם המשכתי הלאה, אבל עדיין לא העזתי – והרי רק לפני כמה שנים הבטחתי…
אז עשיתי מה שאני יודעת… כתבתי (עם קפה בצד, כמובן):
כשרציתי שנפגש רציתי שתסתכל לתוך העיניים שלי ותתבונן. לא תראה. תתבונן
רק כך היית מגלה את הכאב של המצב ואת השמחה שאתה יושב מולי
כן.
כמו שאמרתי – הייתי מתנצלת עמוקות, ולצד זה הייתי מסירה כמה שכבות, פשוט כי רק כך אפשר לראות…
היית מגלה את העצב, היית רואה את האסטרטיביות לצד הרכות
היית מתנהג באופן בוגר כמו שהחזקתי ממך עד היום
ולא כי עשית לעצמך בלוק מחיי, אלא כי בכזו קלות ויתרת עלי
זו רק חיזקה את שהרגשתי וההבנה לגבי מקומנו ..וזאת כבר אמרתי לך ..
כשרציתי שנפגש, הייתי מראה לך שיר שכתבתי אי שם בצד אחד של העולם
ואולי עוד משהו שנכתב בצד אחר רחוק יותר…
אח"כ הייתי מסתכלת עליך ושואלת אותך שאלה אחת. ישירה… ומבקשת שתענה בכנות ובאהבה
"האם זו התנהגות של מי שלכאורה היתה רוצה לפגוע בך או מישהי שהיתה רוצה לראות, להיות בעת הצלחתך ואולי גם לעזור לזה לקרות ?"
ואז הייתי שותקת ומחכה לתשובה.
היית מתבונן בי ורואה את האמת העירומה מולך, בלי מסכים שמסתירים
ואומר את האמת שלך, כי כזה אתה
אני הייתי קשובה לריחשי ליבך
ולצד אותם התחושות של שנינו, היית מפנים שלא נפגעתי מהיותי שקופה בחייך הוירטואלים
אלא מהיותי שקופה בחיי המציאות שלך
שטעויות נעשו מצד שנינו ואצלי – הטעות העיקרית היתה שחששתי לבטא דברים ובזמן
לצד כל זאת, אומר תודה. תודה גדולה
מסקרן, מרתק וגם אם כואב המיוחד שקרה שגם אחרי מה שחוויתי (ולא ששיתפתי אותך), שמחתי לגלות שעדיין אני מסוגלת להיפתח, להסיר חומות ולהרגיש ..
תודה על שהיה מי שעורר סוג של פרפרים
נכון שנפגעת (וזה כאב יותר משתתאר), ולצד זאת – באותו הזמן לא חשת שיש צד שני שנפגע אף הוא .. ולמרות הכל לא ויתר, צד שהחליט שלא סוגר את החלון כי קר או נועל את הדלת מחשש לפריצה, פשוט כי גם כשעושים טעות, משאירים פתח להזדמנות.
ככה זה באהבה.. בכנות.. בחברות…
כך עמדתי בהבטחה (אומנם לקח קצת זמן): אם צריך וחשוב – אתעלה מעל …
כך אני נותנת הזדמנות לדרך אחרת, שונה, בריאה ונכונה.
זה לא שאני נתקעת, אני יודעת שזה משחרר אותי מהרצון להיות בתגובה ודווקא להיות ביכולת לראות פרטים קטנים של תודה, קבלה ונתינה (זוכרים ? יש שני שירים שלא נגלו לעיניו..)
זה גם מאפשר ליצור דברים אחרים, אבל על זה כנראה כבר מחר …
