פ(נ)ינה בלב – מצפה נמרוד, ראש פינה

הגעתי מוקדם לראש פינה, הסתובבתי בסמטאות שהובילו אותי לפינה קטנה ליד נחל ראש פינה, הכל עדיין היה סגור אבל לא היה לי אכפת, הגעתי למען מטרה מרכזית אחת.

בפעם האחרונה שביקרתי בפנינה הצפונית, הייתי בזוגיות, זה צף בי ברגע שראיתי את המסעדה שישבנו בכניסה למושבה. נזכרתי שאז השתעשעתי "אולי נעבור לגור בה?"

"אם את מתכננת להגיע לראש פינה, את חייבת לפגוש את חזי, אבא של נמרוד שגב". עדי אמרה לי ומיד חיברה ביננו. אני זרמתי. השם צלצל לי. אחרי שניות קישרתי ..

איך מתחילים לדבר על אדם שכמותך

כל משפחה שכולה, מוצאת את הדרך שלה, כזו שתאפשר לה את דרך ההכלה וההנצחה. חזי ומשפחתו מצאו את הדרך "לדבר על" ולהשמיע את קולו של נמרוד.

רשת קפה נמרוד מוכרת, מי שמציץ בתפריט יודע שהמנות שנבחרו היו מהאהובות על נמרוד ובפתח התפריט יש מילים שאחיו, אהוד, משתף על אהבה – בפעם הראשונה שביקרתי בקפה, אי שם שנים אחרונה כשרק נפתח הקפה הראשון, צילמתי.
כזו אני… מתרגשת גם מדברים קטנים וממילים.
הרשת ספגה מכה בתקופת הקורונה, מתשעה סניפים, נכון למילים אלו נותרו חמישה שהיא תתרחב שוב.

ההנצחה של נמרוד לא החלה בבתי הקפה, אלא במצפה.. זה שלפני שנים רבות כשביקרתי בראש פינה, היה סתם עוד גבעה, שאומנם משקיפה לנוף יפה, אבל…

נמרוד, שמסתבר שאנחנו ילידי אותה שנה, נפל במלחמת לבנון השנייה. הלב שלי פעם חזק ולא כי טיפסתי במעלה הגבעה.

חזי שוחח בפני קבוצת חיילים. זה אחרת, גם בשבילו. אני מרגישה בלי שיתייחס לעניין.
בהתרגשות מספר את סיפורו של נמרוד, מידי פעם משרבב איזו בדיחה שמעלה חיוך ושוברת את הרצינות ואת הדמעות שעולות בקנה הנשימה

חזי, אביו של נמרוד שגב ז"ל

מתחת לעץ התאנה, הרבה יותר מנוף יפה ומשב בריזה נעימה

"בואי, שבי כאן" חזי מצביע על הכסא מולו. 

אני מרימה מבט לעבר פעמוני הרוח. נעים מתחת לעץ התאנה – "מזגן טיבעי" חזי יגיד ויעלה בפנינו חיוך.
מידי פעם משב חותך את האויר החם, מניע את פעמוני הרוח "הנה, נמרוד כאן" חזי יגיד בקול את מה שעבר לי במחשבה. בהמשך אמצא עצמי משתפת אותו בסימביוליות הזו גם בחיי.

אני מקשיבה ובעוד שהלב מחסיר פעימה לא אחת, בזוית העין אני מנגבת דמעה, חזי מידי פעם עוצר ולוקח נשימה עמוקה. אחר-כך הוא יגיד לי.. בטח שמת לב, זה כדי שלא אבכה.

שנים עברו מאז מלחמת לבנון השנייה. 14 שנים בדיוק. אני זוכרת את ההמולה סביב אירוע החטיפה שהוביל לאותה מלחמה. תקופת הסגר שנכפית בזכות הקורונה, בטוח שלא הופכת את זה ליותר קל ולא מזמן הם ציינו עוד יום שנה…

הודעת טקסט מוטעית הובילה את נמרוד להתייצב במקום אחד ולא במקום שיועד לו, כבכיר במייקרוסופט שובץ לתקשוב, ולמרות הטעות הוא החליט להתנדב ולחבור ליחידה שלו ולמי ששירתו איתו בסדיר.
כבר ביום הגיוס חזי מקבל שיחת טלפון, בה הוא מעודכן שנמרוד מאושפז בגלל התייבשות קשה. חזי יזכיר "כרגיל, הוא דאג לכולם ושכח לדאוג לעצמו".
בעוד נמרוד מתאושש, הוא שיתף אותו שמהמלחמה הזו הוא מרגיש שהוא לא יחזור. הודיע לאביו "אתם תקבלו ארון, אבל אני לא אהיה בו. הטנק יעלה על מטען ויספוג טיל נ"ט". צמרמורת אחזה בי, תיארתי לי את ההמשך…  חזי מנסה לשכנע את נמרוד שלא לחזור, אבל הוא מתעקש שהרי "אתה גידלת אותי לערכים…".
אהבת אדם ועזרה,  זה משהו שהוקרן מחזי… לא התפלאתי שנמרוד אמר את מה שאמר.
טו" באב, חג האהבה לכאורה כבר לא יראה אותו הדבר, המציאות דפקה בפתח בית המשפחה… הטנק של נמרוד נפגע בפגיעה ישירה. נמרוד וכל הצוות …
כבר הבנתם …  נבואה שהגשימה את עצמה…

הכניסה למצפה

משב רוח נגה ונוגע

ממרום המצפה ובגובה של למעלה מ- 500 מטרים, בצידו המערבי של הר כנען, בימים יפים אפשר לראות את נופי הגליל, רמת הגולן עד החרמון. 
לצד המחזה היפה – חזי לא מסנן מילים, הוא מדבר על חשיבות תשומת הלב לסביבה, לחיילים הבודדים וגם משתף במחדלים…
זה לא סוד שהיו, דיברו עליהם בתקשורת. אני שמעתי עליהם ממקור ראשון. 

בסיום הדברים, אני מסתכלת סביב… מדמיינת לעצמי את נמרוד תופס זולה מול הנוף ומתמלא בשלווה…
להקשיב לחזי זו עוצמה, בין אם אתה חייל או אזרח. מאחורי כל איש יש שם, משפחה וסיפור… מצפה נמרוד הוא לא מקום תיירותי, הוא מקום משמעותי.

חזי לא עולה לקבר של בנו, הוא זוכר את מילותיו של נמרוד. לשם הוא מגיע רק ביום הזיכרון, כי לכאורה זה מה שמצופה, הרי משפחה שכולה לא צריכה יום זיכרון בכלל, הוא יותר בשבילנו ולא בשבילם.

המצפה נבנה מתרומות ומתוחזק בעזרת מתנדבים, יש גם על זה סיפור מיוחד שאני מציעה שתשמעו ישירות. רוצים פרטים?  מוזמנים לדבר עם חזי 050-5325732, תגידו לו שקיבלתם ממני 🙂 

עמדנו בצד, קבוצת החיילים הצטלמה.
חזי, שהעביר בי צמרמורת במהלך דבריו שאל אותי כמה שאלות והפעם תורי היה לענות בקול צרוד וחנוק:
הקשבתי לדברים שלך בכל מיני זויות. נמרוד ואני ילידי אותה שנה, הכרתי אנשים שנפגעו ונהרגו, מכירה מקרוב משפחה שכולה, על המחדלים שסיפרת שהיו במלחמת לבנון השנייה שמעתי מקרוב מחברים שהיו בשטח.
כשדיברת על נבואה שמגשימה את עצמה… ואז שיתפתי בקטנה במקרה אישי שקרה לי.
כמה חשוב שדיברת על החיילים הבודדים ביום שאחרי ועל הדאגה לאחר.
השיחה נקטעה. מזל חשבתי לעצמי, עוד שנייה והדמעה היתה מתחילה לזלוג.

רגע לפני שאנחנו עוזבים, פעמון הרוח משמיע קול. אני מיישירה מבט למעלה ואומרת… "תגיד חזי – זה בכוונה שהשם של נמרוד חרוט על משהו שמזכיר דיסקית?"  
הוא מסתכל… "מעניין… אף פעם לא חשבתי על זה"
תהייה חמימה חצתה לי את הלב, עשור שהמקום קיים וכנראה שאני הראשונה ששמה לבד לעניין.
שוב פעמון הרוח נע ונד,
שוב מעניק נופך עמוק לאוירה, רק שהפעם מרגיש כאילו "מישהו" אמר good bye  אבל רק עד הפעם הבאה… 😉 

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע 4.5 / 5. מספר דירוגים 6

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?