וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים, לְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם – אריקה

פונו-טקנה-אריקה. מעבר הגבול היה פשוט וקל, הדרך קצת פחות.
כדי לחסוך בזמנים (וכסף)… אוטובוס לילה מקוסקו לפונו, יום סיור בלכאורה האגם הגבוה בעולם, אוטובוס לילה לעיירת הגבול טקנה ומשם על הבוקר מעבר לצ'ילה.

הנסיעה מקוסקו לפונו עברה בקליל. זו הנסיעה היחידה ל/מ קוסקו שנחשבת בטוחה. כל הדרכים האחרות המובילות לקוסקו מומלץ ובטוח לקחת טיסה ..
פונו ששוכנת בגובה 3,800מ וטקנה שבגובה פני הים לא הפכו את הנסיעה ליותר קלה.. גם אם הכביש סבבה.
לצערי חברת האוטובוסים הטובה ביותר בפרו לא עושה שום נסיעה לעיירת הגבול ונאלצתי להתפשר על אחת מהטובות יותר שבגרועות ביותר.
בפרו, כשאוטובוס עובר את המהירות המותרת, יש ציפצוף מרגיז במתריע לנהג ולנוסעים, שיש חריגה. יתרה מזאת, אם הוא עובר מעל ומעבר זה צפצוף אזהרה – ממש כמו הציפצוף שיש כשנוסעים ברוורס וככל שמתקרבים זה מתריע יותר…

האוטובוס דהר לו במורדות האנדים במהירות של 130 עד 160 קמ"ש לפעמים יותר, חרק לו בסיבובים חדים שהנהג החליט לקחת במהירות של לפחות 80 קמ"ש, עד כדי תחושה שחצי אוטובוס באויר.

המקומיים מסביבי אדישים לעניין ושוקעים בשינה עמוקה. ואני …
הלב שלי החסיר פעימה ועוד אחת ועוד אחת.
ספרון תהילים קטן שמלווה אותי בכל טיוליי נשלף מהתיק והוחזק קרוב לליבי. את תפילת הדרך קראתי באופן קבוע לפני כל נסיעה ארוכה, הפעם התחלתי גם לשנן "שמע ישראל" (לתוהים – אני אדם מאמין ביקום, מאמינה שיש משהו שגדול מאיתנו. כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה).
בקיצור – יעזור או לא, העיקר למצוא דרך להרגיע את הנשמה, חוץ מהרבה תרגילי נשימה.

אני בטוחה שהיו עוד כמה כמוני שהיו חווים את אותם רגעי הפחד (ויש שלא..), אך מלבד הסיטואציה אני בטוחה שאלו גם מהדברים שנחרטו בנפש מאז תאונת הדרכים…

נפאל, 2009, הכביש לא באמת כביש, אלו סלעים שהאוטובוס צריך לכאורה לדלג עליהם. לימיננו צלע ההר, לשמאלנו תהום עמוקה. האוטובוס נע ונד לו מצד לצד, עד כדי זוית ותחושה שעוד שנייה …. אפילו המקומיות השמיעו מעת לעת קולות זעקה …  לא אחת שמענו בחדשות על אוטובוס שהתהפך לו וכל נוסעיו מצאו את מותם.   למה לעז.. התיישבתי ליד  החלון ?!    מה חשבנו לעצמנו, אבל כשאתה בתוך זה, אין לך מה לעשות אלא רק לבקש "וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים, לְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם"

לפני שטסתי לדרום אמריקה, אחי, שיודע – מעטים האנשים שאני סומכת עליהם כשהם מאחורי ההגה, הכין אותי שיהיו רגעים שהנהגים יתנהגו כמו משוגעים על הכביש ואכן יצא לי לבקש שיסעו ברגוע (טרנקילו) או לאט  (דספסיטו), אבל לרגע הנ"ל הוא לא הצליח להכין אותי.

זו היתה חוווית הנסיעה מהפחידות בחיי.

כמו כל דבר בחיים – הכל חויות. גם זו. בפני עצמה.
לפחות מעבר הגבול בין המדינות הוא מהקלים שעברתי.
קולקטיבו (מונית משותפת) שלוקחת מעיירת גבול אחת לשנייה, בין לבין בדיקת תיקים ושוטר בקרת גבולות של פרו יושב לצד צ'יליאני רציני שחוסך במילים.
נהדר. אריקה, הגעתי אליך בשלום.

איך שהגעתי ירדתי לים. מסמל בדיוק את מה שהרגשתי בנסיעה

ו.. אריקה -עיירת גבול המאופיינת באביב ניצחי, זו שמרגישים בה את הפטריוטיזם בכל פינה, בעיקר הדגל הענק שנראה למרחוק במרומי הגבעה.

כזה גדול

 

שקיעה במרומי הגבעה

 

באופק, ההרים של פרו

 

אריקה החזירה אותי לקרקע. לצד היכרות עם אנשים נפלאים מהארץ ובעיקר מהעולם, חזרתי לגובה פני הים – אז מה הפלא שהורדתי הילוך וכשחישבתי מסלול מחדש ביליתי שעות למול רחש הגלים ?

שקיעה בגבעה

 

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע 5 / 5. מספר דירוגים 1

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?