המיקוד או.. תוכנית הפוקוס של חיי

 

"מה שתתמקדי בו, יגדל", מהדהד קולו של שמוליק היקר, שהזכיר לי את זה לא מעט בעבר

לא שהוא גילה לי את אמריקה, אבל לפעמים מספיקה תזכורת אחת שתשנה שוב את העלילה ותעיר לפעולה

מאז החזרה ארצה, אני מזכירה זאת לעצמי – לפעמים מצליחה יותר, לפעמים פחות – זה בסדר. ההשתדלות היא דבר חשוב, לכן אני מקפידה למצוא את הדרך בכל עת.

ובתקופת ההסתגלות יצא לי להזכיר זאת לעיתים תכופות מהרגיל.

ולאחרונה, יותר מתמיד.  מידי למה התזכורת ומה התוכנית ..

קל להישאב למקום של "אין לי", "חסר לי", "קשה לי" – זה לא אומר שלעיתים זה לא יוצא מפי, הלו – אני אחרי הכל אדם עם רגשות .. ולפעמים יותר מידי… וכמו שברור וידוע, לחזור לארץ אחרי תקופה (בין אם מגורים או טיול), זו התמודדות שלעיתים קרובות לא פשוטה.

ליצור שיגרה חדשה, למצוא שוב פרנסה (ואני הבנתי שאני רוצה להנות ממה שאני עושה ולא רק לשם ההכנסה), להכיר את הסביבה (ידעתם שישראל, בדברים מסויימים, משתנה בקצב מסחרר?), לייצר ולהכיר סביבה חדשה ועוד ..

כשהגעתי לארץ, הייתי נחושה והיתה לי תוכנית פעולה די ברורה.

הצבתי לי למטרה דבר זה ואחר, על כך בטח עוד אכתוב בהמשך.

היתה תוכנית פעולה – חלקה התמסמסה, חלקה הופרעה, חלקה הושפעה, חלקה אני עדיין עובדת על התעוזה ובחלקה אני פועלת ממש ברגעים אלה.

בעוד שאני מקלה וסולחת לאחרים (אני המבקרת הכי טובה של עצמי), בזמן שירדתי על עצמי והזלתי לא מעט דמעות, תוך כדי עשייה נזכרתי לאחרונה שוב ב"מיקוד שלי".

לפני שנה בדיוק, בצידו אחר של העולם, כאב חד בחזה הביא אותי להבנה, הגיע הזמן לבדיקה..

רגע לפני הביקור בישראל גילו דבר מה שהפחית הרבה שעות שינה – טו מייק לונג סטורי שורט (בקיצור..) אחרי שהתגלה שהכל בסדר, שמתי לעצמי למטרה – אני רוצה לעשות צילום על חוף הים כדי לעורר את התודעה והחשיבות לעניין הבדיקה ..

אני רוצה להעז ולעשות משהו שמעולם לא עשיתי, שיעודד אחרות לקום ולפעול ועל הדרך גם לתרום למודעות העצמית שלי.

לקראת הביקור/טיול באוסטרליה – שיתפתי את עדי, שמיהרה לשתף עניין והכי כיף שעשינו את זה בחוף מבודד בביירון ביי…

להשקיט את הסקרנות, קצת מאחורי הקלעים – אני ביישנית. אין לכם מושג כמה.

עדי ידעה לעשות את הדברים בצורה מקצועית, כדי לתת לי להרגיש בנוח עם המצב. צילומים רגילים, קצת צחוקים, חיוכים נבוכים – היא קלטה אותי. שנים שהיא מאחורי העדשה והיא גם חברה… דקות ארוכות עוברות, עד שהיא אומרת לי נחרצות: "יללה איתך, לא הגענו להתמזמז סתם עם המצלמה. רצית לעשות משהו, אז יללה. תורידי את החזייה".

גם לימו היה שם

 

נהנות על החוף

 

מבט ימינה, שמאלה וחוזר חלילה – ושוב היא צועקת עלי עם חיוך "נו"… עונה בחזרה "רגע, בודקת שאין אף אחד בסביבה".
שתינו מתגלגלות מצחוק על התשובה שיצאה מפי – שתינו יודעות .. . באוסטרליה זה רחוק מלהיות מוזר .. כמות הנשים שהולכות, לא יושבות או שוכבות להשתזף, טופ-לס בילתי ניתנת לכימות.

אז לשם האומנות, בהגה המקצועית – אני צחקתי במבוכה, מה לא עושים בשביל אמירה והורדתי את החזייה.

עדי תופסת אותי ברגע שלפני

 

הרגע שלשמו התכנסנו

 

אז מה המיקוד ותוכנית הפוקוס של החיים, לפחות שלי …

לחיות במודעות, לקחת אחריות, לדעת לסלוח ולאהוב, להציב מטרות, לשמור על חיוך, לשתף קרובים שרוצים בהצלחתי וגם אם לפעמים קצת כואב ועצוב – לאפשר לעצמי להרגיש.. פשוט כי זה חלק מה "להיות בסדר"…

 

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע 0 / 5. מספר דירוגים 0

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?