"צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח …. "
Desert road, ניו זילנד 2016 – זו הפעם האחרונה שהייתי במדבר. לא מדבר מהסוג שאנחנו מכירים: לא חם או לח, אין בו זבובים או אבק, רק מעט שממון – שזו תכל'ס ההגדרה.
ימין ושמאל רק חול וחול.
צעדים או נסיעה על חול יכולים להיות שקטים ורכים. ההגעה היתה שקטה, הנחיתה פחות.
אחרי 12 שעות באוטובוס של שינה לא רצופה, הגעתי לעיירת המדבר של צ'ילה.
אין מים, אין חשמל, אין קפה נורמאלי, הגוף לא החליט חם או קר לו ובכלל מה הולך עם כל האבק הזה….
לרגע מרגישה שיצאתי לשבוע שטח רק בלי הנשק, המדים, התורנויות והמסדרים.
מה חשבתי לעצמי כבר תהיתי בדרך כשחלפנו על פני העיר קאלאמה, שנראית מערבית לחלוטין.
איך תמיד אני מגלגלת את עצמי למקומות מיוחדים, להרפתקאות ולחוויות שונות… הבטן.. הבטן.. היא המובילה אני מזכירה לעצמי.
"יש שמוצאים במדבר משעמם
אותם הצבעים, לעיתים אותם הנופים
אני אוהבת את המרחבים
את הצבעים החמים
בעיקר אם הם באים בשלל גוונים
כאלו שמתערבבים להם עם שמים כחולים ואם אפשר פסגות של הרים
לסן פדרו הגעתי כי רציתי לצפות בכוכבים וכי הבנתי שמדבר המלח שיש במקום יהיה הכי קרוב למדבר המלח בבוליביה, אליו הפעם החלטתי שלא אגיע…"
(מתוך יומן המסע)
העיר נחשבת מהמתויירות במדינה, חלק מרחובותיה ממש מרגיש כמו כמו לקוחה מסרטי המעבר הפרוע.
חלק מהבתים עשויים חימר וחול, כמה מיוחדת את אטקמה.
קובעת עם דוויד, שהכרתי באריקה, מתיישבים וברקע כמה הזוי, מזהים את המקצב של בלקן ביט בוקס. שנינו מחליטים, העיר הזו חיה רק על תיירות ואכן, יש לסן פדרו והסביבה יש שפע של אטרקציות ומראות, נופים, וחויות. היות ואני מתנהלת עם תקציב מוגבל אני בוחרת דברים אחרים מלצוף בבריכה, זאת אשאיר למי שאין לו את ים המלח, סנדבורד שאני מוותרת כי כרגע אני מעדיפה להישאר עם רגליים על הקרקע או טרקטורונים. בירה כלבבנו לא מצאנו, אז קבענו לשבת כבר בארץ.
כחובבת נפלאות הבריאה והיקום, ב 4 בבוקר מתעוררת לי לסיור בשדה הגייזרים El Taito, המתנשא לגובה של 4300 מ'. בחוץ מינוס 8 מעלות, ירח מלא עדיין זורח (ביטוי שהענקתי אי שם בסמואה הרחוקה), גייזרים חמים לצד אדמה קפואה בזריחה של החמה – מראות שמילאו את ליבי והזכירו לי רגע קסום של כוס קפה בזריחה עם אחי ברוטורואה (ניו זילנד) מתצפתים על כל הגייזרים הפעילים של העיר.
Valle de la Luna – נופי עמק הירח שונים ומיוחדים צבעי המלח, הגרניט והקוורץ חיממו את הנשמה. חם על הירח שר ברי … השיר של פוליס walking on the moon התנגן בראש ואני מרגישה בחלל, בדיונות החול שוקעת בחולות בכדי להגיע לנקודת תצפית, נהנית מיופיו של הטבע וחריכת הגשם את הסלע כשפוסעים בתוך קניון קטן שנוצר.
כבר יממה שאני מתחבטת אם לדחות הנסיעה (ירח מלא לא איפשר לצאת למצפה כשתכננתי), מתיישבת לי דקות ארוכות על סלע, מישהי אחרת ישבה על הקצה האחר שמולי – שלפתי מצלמה ואח"כ שקעתי בתוך עצמי, משקיפה לאופק ונהנית מצבעי השקיעה החמים שצבעו את הסביבה. שם, בתוך השקט התקבלה החלטה להישאר עוד כמה ימים, כדי לצפות בכוכבים…
View of Licancabur
ההחלטה להישאר, הובילה לשתי הבנות וצעדים שידעתי שאני צריכה לפעול:
הראשונה – לוותר על טיסה שעשיתי אליה בוקינג מראש "לפעמים שווה לשלם את הקנס" הזכיר לי אדם יקר את שכתבתי לו יממה קודם לכן (אם אספר שזו הפעם הראשונה בחיי שאני עושה צעד כזה, תבינו כמה הצעד הזה משמעותי עבורי ?),
והשנייה – לעבור הוסטל. לאחר קיטוט רגליים ובירורים שונים, נבחר ההוסטל ועימו גם זרמתי לסיור נוסף-אחר.
לגונות שונות שחלקן משקיפות לעבר בוליביה, פלמינגו בטבע – אהבתי את ההשתקפות של הציפור הורודה ותחושת החופש שהורגשה כשהלהקה היתה במעופה.
וגם אם זה היה יום שלא הלך כמו שקיוויתי (עייפות, טיול לא בדיוק כמו שחשבתי, אפילו הירקות בסופר היו מעפנים) – אז היו נופים שגרמו לי להיבלע אל תוך הנשמה ולצידם כאלה שזרקו אותי בכלל לצד אחר של העולם – טקאפו, ניו זילנד.
הסיור של הכוכבים נדחה בלילה והותיר רק את הלילה לפני העזיבה – גם אם רציתי, לא יכולתי להרשות לעצמי כלכלית להישאר עוד.
היות ולא היתה ברשותי חצובה, פספסתי לא מעט תצלומים שיכלו לצאת מרהיבים, אחרי משחק קצר בטלסקופ, נשכבתי על הקרקע, הנחתי ראשי על התיק והרשתי לעצמי להנות ולהתפעם, עד שעיניי התמלאו דמעות.
מיהרתי לקום וללכת הצידה, כדי לאפשר לעצמי קצת לבכות מבלי שמישהו בסביבתי ישאל שאלות.
הצפה ריגשית של הכרת תודה וסרט נע של מחשבות, מהולים בזכרונות וחלומות הביאו אותי לכדי דמעות.
סן פדרו דה אטקמה השאירה חותם.
שבתה אותי למרות האבק, השמש הקופחת, תקשורת חלשה וצורך בהמתנה שיגיעו מים להוסטל כי נגמר … (או אולי אלו היו האנשים שסביבי ?!)
"יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה,
צהוב להם מידי,
שקט שאפשר להשתגע.
יש אנשים שאלוהים גדול עליהם
במדבר הזה.
אנשים נבהלים כשהם
שומעים את הכוכבים בלילות.
אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה,
ואינם יכולים לשוב ולהפרד ממנו.
אלה, ישארו כאן.
(חיים גורי)
בוקר אחרון קריר מקבל את פני בסן פדרו.
לאחר התארגנות קצרה, יורדת לארוחת בוקר צנועה רגע לפני היציאה.
מתיישבת מול בחורה מסנטיאגו. "פוקיטו אספניול" אני אומרת לה, היא עונה בביישנות "מי פוקיטו אינגליש"' ולמרות הפער, לא מוותרות ופותחות בשיחה קולחת מיוחדת במינה – היא מדברת בספרדית, מידי פעם מגניבה מילה באנגלית ואני עונה באנגלית, מפתיעה את עצמי שמידי פעם משתרבבת לה איזו מילה בספרדית.
ברגע קצר של שקט התקבלה הודעה מחברה טובה בארץ, בידיעה שלא אהיה זמינה שעות, מתנצלת ומביטה בנכתב שחונק את גרוני ומציף דמעות בעיניי.
ניסיתי להסתיר, אך היא קלטה ושאלה מה קרה. סימנתי שהכל בסדר ושתעבור הלאה.. היא הבינה וכיבדה. חיבוק אחרון ללא הרבה מילים לאדם יקר מהארץ, שנפגשנו במקרה, ויללה הלאה.
ההליכה לתחנת האוטובוס היתה מלווה בתחושות מעורבות. הידיעה שצפויה לי נסיעת יום ארוכה מילאה את המחשבה בזמן ההליכה לתחנה.
הלב שהיה מלא בשמחה היה מהול בעצב ודמעה עצובה זלגה לה בזוית העין המחייכת – מזל שהייתי עם משקפי שמש ושפגשתי את גיי'סון הקנדי שהסיט את המחשבות למקום אחר.
בעודי ממתינה לאוטובוס שמאחר, מכל המדינות בעולם- אני מכירה מישהי מ… ניו זילנד – כמובן…
סן פדרו (בכלל זה סם הזייה..) תכננתי להיות פחות, שמחתי שנשארתי יותר.
שם איבדתי וגם מצאתי את עצמי, סיבה נוספת למה היה זה סד"ח, על-כך אולי עוד יסופר …
(מתחת לתמונה, סרטון החוויה)
