היום החל מוקדם מאוד , רציתי להימנע מהעומס ולהספיק לבקר בשני מקומות. שעתיים נסיעה בלבד הפרידו בין סנטיאגו לולאפראיסו.
ההשכמה המוקדמת מאותתת – אני רוצה קפה, שמעתי שיש סטרבקס בעיר ! איך שחלפה המחשבה הוא נגלה למול עיניי – לא לפני שאני לוקחת תמונה של הכיכר הריקה בזכות השעה..
ואלפראיסו עיר נמל. הוכתרה כאחת מאתרי המורשת של אונסקו.
בדרך לכיכר מקבלת המלצה מהיכן ל-א ללכת (להתרחק מהר מאזור התחנה המרכזית ולא דרך הנמל). בדרך לעיתים נאלצת לפלס דרכי בין משכימי הקום שמוכרים את מרכולתם לאורך הרחובות.
העיר מציעה בהחלט חוויה של ארכיטקטורות, אומנות רחובות שמקשטת את קירות העיר והמדרגות. לצד הפשטות והצבעוניות של הקירות, במעלה הגבעות גגות הבתים הצבעוניים מוסיפים נופך של עומק, שמסתבר שחלקה נהרס ברעידת האדמה 8.2 שהיתה ב 2010.
שאלתי האם יש משמעות לציורים ולצבעים..
צבעי הגגות – מסופר שמלחים צבעו את ביתם כדי שיהיה להם קל לזהות את מקום מגורם – בהתחשב שהצבעים חוזרים על עצמם.. תשלימו לבד את המחשבה חח
והציורים… היתה תוכנית לצייר את ההיסטוריה של העיר… התגלגל למשהו אחר.. לחלקם יש משמעות – סיפור אישי, אימרה או סתם אומנות "אין סתם באומנות", אני מגיבה.
כולם מתערבבים עם כולם. מכורח המציאות כולם נפגשים במרכז בלית ברירתם של העשירים, פשוט כי ככה בנו אותה. לפחות כך יסופר…
ההגעה לחלקים הממוקמים על הגבעה תאלץ לטפס ברגל (אין מצב. מסוכן גם למקומיים..) אז זה לקחת אוטובוסים שנתקעו אי שם בשנות ה- 50 או במקומות אחרים, רכבלים שמסילתם משופעת, שוב דה ז'ה וו לרכבל של וולינגטון)
כיכר פה.. כיכר שם. נחמד. כנסיות, גבעות, ציורי קיר, עולות יורדות, אם בארץ יש אוטו גלידה בולאפראיסו אתקל באוטו גז.
מסתובבות, מצלמות ו… פתאום השראה נחתה עלי… כך קורה לפעמים שיש בראשי דבר מה ואני רוצה לשדך לה תמונה.. לוקיישן האנטינג בפעולה 🙂
הפעם חיפשתי צילום צבעוני במיוחד, בעודי מסתובבת בעיר עם המצלמה ביד, אישה שרואה זאת עוצרת אותנו, מזהירה מהבאות ושחלילה לא נעלה לאזור הפאבלות – מסתבר שזה מאפיין קבוע בדרום אמריקה.
ואלפראיסו מבלבלת משהו. צבעונית לצד משעמם, שקטה אך רועשת, חדש אל מול ישן ומסתכמת בכן – גם בתחושת בטחון אל מול אזהרה ברורה: מסוכן. לא יודעת על מה מדברים, האנשים היו מאוד חביבים חח.
לא מצאתי מה שרציתי, נזכרת בנמרוד אומר לי רגע לפני שיצאתי לטיול: "לא תמיד תצליחי להוציא לפועל את מה שבראש, זהו תסכולו של כל צלם… שחררי…"
אז המשכתי…. 15 דקות ברכבת ואני בעולם אחר לגמרי.
ויאנה דל מאר – Here I come !
האוירה האירופאית והציורית מורגשת בשנייה שאני יוצאת מתחנת הרכבת. מטופח, נקי, מסודר.
הגעתי כי חשבתי שאסתובב, אצלם, אשוטט-אלך לי לאיבוד ברחובות העיר, אבקר בבריכה הגדולה בעולם, אגיע לגנים הבוטניים, אטפס לנקודת התצפית… במקום –
הלכתי חזרתי, שבתי ובסוף מצאתי עצמי הולכת בעיקר על רצועת החוף, סוג של טירה נגלתה לפני. מפזמת לי בראש את "“Must be the reason why I'm king of my castle , ויתרתי על טיפוס לגבעה והחלטתי להתיישב מול האוקיינוס …
מצאתי לי פינה נחמדת על איזה סלע, כתבתי ובעיקר ניסיתי לנקות את הראש ממיליון המחשבות.
מתחיל להיות קריר, השמש נעלמת לה ומסתתרת מאחורי העננים.
מביטה לשמיים. בוחנת כיוונים, מביטה למרחקים. גשם בדרך. תודה לך ניו זילנד. מתקפלת …
חוש הכיוון (תודה אבא) או האינטואיציה (תודה אמא) שוב לא מאכזבים. מוצאת את דרכי מהר לתחנת האוטובוס.
שם בחורה מנחיתה אותי חזרה למציאות: אל תשאירי את הנייד שלך ככה על הדלפק…
רעמים. ארובות השמיים נפתחו.
אוטובוס ישיר לסנטיאגו, יללה – אני בדרך חזרה.
אז.. ולאפראיסו ווינאנה דל מאר – שיכרון וערבול של חושים וצבעים ..
מבחינת תחושת ביטחון, מערביות וחופים מרהיבים אין ספק שויאנה דל מאר מנצחת, לצד זאת ולאפראיסו היא ה-מקום שרוצים להיות בו ביום השנה החדשה, למעלה ממיליון אנשים צובעים את הכיכר, נאמר שזו ה- חגיגה הכי גדולה ביבשת.
לסיכום – אני לא אדם של השוואת מקומות, לכל מקום הייחודיות והוייב שלו – הכל שאלה של למה מתחברים, מה מרגיש ותכל'ס מה בא לעשות – כך שאצלי, לעולם אין שוברי שוויון 🙂
