שיאללה, אני בלימה (וכבר דילמה?) + סרטון

נחתתי סופר עייפה.
לא פלא – 7 טיסות, חלקן טרנס אטלנטיות, בפחות מחודש .. מקצה אחד של העולם, דרך האמצע (לכאורה – ישראל) ומעבר חד לצד אחר.
מחפשת קפה, יהיייההה מאושרת – סטרבקס לפני.
מחכה בסבלנות לשאטל שהוזמן מראש, אחרי הכל- ד.אמריקה.. לבד.. הצליחו להכניס בי קצת חשש, אז אמרתי יללה – מדינה זרה, בלי שפה.. (בהמשך זה יתמוגג כלא היה..)

באופן סימיובלי עד כדי גיחוך גיליתי בשדה שבערב יהיה משחק רוגבי: ניו זילנד נגד פרו ב.. וולינגטון :0
עוד לא עיכלתי היכן אני וכבר הרגשה חצויה ?
הלב בניו זילנד, הגוף בפרו.
אני מנחה את המחשבה להתמקד בכאן ועכשיו.
סרטוני הוידאו שהקלטתי, עזרו לפעמים עניין (ראו בסוף הפוסט).

הנסיעה להוסטל, הממוקם בשכונת התיירים המפורסמת – מיראפלורס, היתה ארוכה.
הפקקים שהאטו את הנסיעה העניקו זוית מעניינת לבחינת העיר הגדולה.
הנהג התנצל בחיוך: 'תכירי, זו התנועה של לימה', עניתי בנימוס: 'הכל בסדר.  אני כבר אחרי הקפה, אני מסודרת'. איזה חכם זה היה לעצור בסטאבקס לקפה ומאפה הקינמון שאני אוהבת.
בעודנו חולפים על פני שכונות שונות ומגוונות אני מסוקרנת ושואלת שאלות עד שקו האוקיינוס נפרס לעיננו.  יש לי עניין עם ים או בכלל טבע..  בעיקר כשאני רואה את האופק האינסופי הזה, אני יכולה להתנתק בשנייה.

אתם מתארים לעצמכם כמה שמחתי לגלות שההוסטל שבחרתי היה במרחק של 2 דקות מהים. נו טוב, לא באמת 'על החוף' פשוט כי הטיילת של לימה בנויה בגובה של כמה מאות מטרים מעל פני האוקיינוס.

בלימה, תמיד מרגישים על הגובה

 

עם הכניסה להוסטל קולטת את הטבעת של גונדור … שוב זיכרון לוולינגטון…

אחרי התייעצות קצרה, הבנתי מה בגדול 'בא לי לעשות' בזמן הקצר שיש בה (ככה זה ששבוע אחרי הנחיתה מתקרבת הסיבה שלשמה הגעתי, אבל לא אקדים המאוחר).
המלצה ממטיילים שפגשתי – הכי טוב לנוע בהובר. ואכן, ההתניידות הקלה את העניין, זול, מהיר, נגיש שלא לדבר על בטוח ביותר – דבר שעל הדרך הרגיע את המשפחה.

למרות העייפות והנחיתה המוקדמת בלימה, החלטתי על מקלחת זריזה, מנוחה קלה ויללה – לצאת, אחרת הג'ט לג יתקוף וסתם אסבול – בקיצור, מיותר. והדרך הטובה להתחיל: ברגל !

הסתובבתי בבטחון, כאילו אני מכירה את המקום. מוזר.. בהתחשב שחוץ מ"אולה" (שלום) ו-"באניו" (שירותים) לא זכרתי מילה בספרדית. גיחכתי לעצמי שכמה דקות אחרי כבר ניגשו ושאלו אותי איך להגיע למקום מסויים. התפלאתי מעצמי ובו בעת הודתי על כל הטיולים שצברתי באמתחתי, האם זו הסיבה העיקרית או שמה הבגרות הנפשית ?

שדרה שהזכירה את מקומות אהובים בתל-אביב, והטיילת של לימה ראתה את זיו פניי יותר מפעם אחת. האויר הפתוח והמחשבות שריצדו בראש, חיפשו מנוח.

לימה, כמו שהכינו אותי, לא היתה מפוצצת בתיירים – לכל מטבע, שני צדדים, שכן זה גם אומר פחות מטיילים ישראלים.
חלילה איני נגד עמי, פשוט כשאני מטיילת אני מעדיפה להכיר אנשים מהעולם ולפגוש על הדרך את הישראלים המיוחדים שבוחרים אותו הדבר. ראייה לכך יש שהתחברתי אליהם ביותר, עוד ביום שנחתתי.

לימה הענפה מציעה שפע של שכונות שמקרינות פנים וזויות אחרות ושונות.

בעיר העתיקה שמציגה ארכיטקטורה יפייפיה (אני אוהבת!) כוללת את הקתדרה, כנסיית סן פרנסיסקו ועוד – הכל באזור הפלאזה מאיור, ואני עם מזלי – הגעתי בזמן לראות את טקס החלפת המשמר.

פלאזה מאיור

 

ילדה קטנה התחברה אלי, בספרדית/אנגלית עילגת אביה ואני תקשרנו, שלחתי לו תמונה שלה והוא דאג לשלומי בהודעות במשך שבוע (וואטצ אפ זו תקשורת מבורכת ביבשת).
לא רחוק מהקתדרה, בעודי מסתובבת ברחוב עוצרים אותי שני שוטרים ומבקשים ממני לשים לב שלא לחצות את הגשר  'זה האזור האסור', הם מסבירים לי, שאלתי – 'גם אם אלך עם מישהו איתי?'. 'כן', עונים לי נחרצות – 'הפאבלות זה לא אזור לתיירים'. 'גם לא למקומיים' אחד מהם המשיך וסינן…

למרות שיש שטענו שאני "הולכת נגד הזרם" (ד.א-אני לא מסכימה לעניין), החלטתי להקשיב ועשיתי אחורה פנה, קדימה צעד.

פאבלות, אסור אסור, אבל הצבעים מהממים 🙂

 

שם כבר הבנתי, עניין שיהפוך לשגרה: פלאזה דה ארמס – כיכר המלחמה, אנשים על סוסים, היסטוריה, ייחודיות לצד ניגודיות. הרבה ניגודיות.

כבר הזכרתי שהתאהבתי בטיילת, מרחוק קלטתי את פסל ישו המתחרה לכאורה במרום ההר של הפסל בריו בנו כאן (מה שיתברר בעתיד, שזה לא רק בלימה..),
פארק לזיכרו של רבין לא רחוק מפארק האוהבים, נקודות תצפית רבות, לכל המחפש שקט – זה בהחלט המקום. מרגיש רצועת חוף אינסופית כשמלמעלה צופים על הגלים ועל האוקיינוס העוצמתי. יש שאומרים שבימים טובים אפשר לתפוס גל של 3 קילומטרים (מבטיח לחובבי הגלישה חויה מאין כמותה).
אבל אין מה לדבר על השקיעות…  התקשתי לזוז משם, רק משב רוח קריר למדי הבריח אותי בחזרה.

פארק האוהבים

 

פארק רבין

 

השקיעה.. ללא פילטר !

 

שקיעה מהפנטת. ללא פילטר !

 

כן, יש משהו מתעתע בלימה.
שמחה ושואבת, הייתי אומרת אפילו כובשת, אבל העוני קיים בה.
נשים מנסות לתפוס את האדם המערבי (בכינוי "האדם הלבן".. נשמע לי גזעני), כדי לקבל כרטיס החוצה ושכונה צבעונית ומהפנטת, חיה ובועטת כמו בראנקו בשעות היום, הופכת להיות מסוכנת בלילות. אזור אמנים הצבעוני שבה הקסים אותי, אני אוהבת אומנות רחוב, מלבד שיש פעמים רבות שיש משמעות, עבורי – כחובבת אומנות ויצירה (כתיבה, צילום וציור עבורי זו אימרה!) יש בה משהו שפותח את הראש למחשבה והשראה.

מקום שכולו יצירה

 

רחובות בארנקו

 

לימה מעוננת מרבית שעות היום ודווקא ביום שעזבתי היתה ראות משגעת …
שני לילות בלימה, ג'ט לג קטן ואנשים נפלאים…

לא הספקתי לעשות כל מה שרציתי בלימה, יכולתי לבלות בה לפחות עוד יומיים. שווקים, מוזיאונים, מועדונים, מסעדות ומופע האורות שאומרים שמרהיב ביופיו…
לא נורא. אולי יום יבוא ועוד אחזור.

 

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע 0 / 5. מספר דירוגים 0

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?