שגעון טורס דל פיינה, פונטו נטלס

"את חייבת להגיע לפורטו נטלס. אין מצב שאת מגיעה לדרום אמריקה ולא עושה את הטורס דל פיינה". היא לא ויתרה לי בעניין. חזרה, אמרה וכתבה תזכורות …
קולה של שני הדהד מבעד להודעות. ימי הטיול שלנו היו באותה התקופה, אך בטיים זון שונה ולאורך כל המסע היינו בקשר, חוות ומשתפות אחת את השנייה. כשנפגש בארץ היא תגיד לי שהרגיש לה שלא ישנתי בכלל..

הבדלים. חויות. סיפורים. אנשים.
מעברי גבולות כמו מעברי החיים.
לא הייתי בטוחה שכלל אעשה שוב את מעבר גבול, אבל כאמור תוכניות לחוד, מציאות לחוד
וכשהחיים מאפשרים, צריך לתפוס בשתי ידיים, לומר תודה ולהפיק את המירב.
היתה תוכנית כללית לטיול, ידעתי שהיא נתונה לשינויים, ואכן היו רבים. והנה.. צ'ילה, יצא שחזרתי..

ביי ארגנטינה

 

הלו צ'ילה

 

בירור מקדים טרם הגעתי לדרום אמריקה, העלה שאין מקום בטרק (גם אותו צריך להזמין חודשים מראש) והמחיר המופקע ביותר עודד אותי שלא להתאמץ יותר מידי, ראשית אני עם תקציב מוגבל ושנית זה לא שלא ראיתי נופים מימי…
ההליכה מתחנת האוטובוס להוסטל לא היתה ארוכה, החלטתי לצעוד בכיף.
שמה המוצ'ילה על הגב ו…   "אייייייי"  כאב חד חתך את השוקיים הקדמיות של רגליי.
כל צעד – בין אם במישור, עלייה, ירידה, מדרגה אפילו הקטנה.. "איייי"  מתחילה לדבר לעצמי (לא, לא איבדתי את שיפיותי חח) 'לכי לאט ליאת. אוטוטו את מורידה את המשקל והיום – את נטו במנוחה".
"איי.. איי.." כל צעד הרגיש כאילו אני הולכת לפול מרגליי.
למדתי בחיי לנצל הזדמנויות, אחרת יש מצב שלא אשוב .. כל סטייה ולו הקלה ביותר מהמסלול הישיר להוסטל (גם אם זה רק לחצות את הכביש לרגע), גרר עוצמה גדולה של כאב, הוכחה שדחפתי את הגוף שלי אל הקצה.

 

"איי… איי.." לרגע נזכרת באותו שחקן כדורגל ששבר את השוק ..
בעודי מגייסת את כוח המחשבה לנופים ולאוירה שמסביב
"איי.. איי.. איפה ההוסטל כבר?"  אפשר להבין ש 10 דקות של הליכה, הרגישו כמו בסרטים המצויירים – שעולים במדרגות וזו סתם אשלייה של עלייה.. נצח שלא נגמר …

אנחת רווחה כשאני מגיעה להוסטל ומניחה את המוצ'ילה, בעל ההוסטל מציע לי הליכות תצפית באזור. לרגע שקלתי, היה לי כמעט יום שלם לנצל, ומיד תזכורת עצמית "מנוחה ליאת. אמרת מנוחה…", הסברתי לו את המצב והוא הסכים איתי .. תסתפקי בלהסתובב להכיר את העיר – סוג של מנוחה… הרי אין מצב שאשב יום שלם זרוקה על ספה/מיטה. אני בריאה !

על ספסל מול הנהר …

 

לפרוס כנף לעוף …

 

פורטו נטלס, עיירה המאופיינת בעיקר בחנויות לקנייה והשכרה של ציוד מטיילים, הם יודעים שלכאן מגיעים בעיקר לטרק.
שותפתי לחדר, מריה ואני התחברנו ברגע כאילו מכירות שנים. פורטוגלית שחיה בצ'ילה. שיתפה שעשתה טרק שאני רק חולמת.
כשהתחלנו לצעוד, בלי הרבה משקל על הגב הכאבים החדים בשוק הקידמית הזכירו את קיומם. יום קודם כבר חששתי שפיתחתי שברי מאמץ, הקילומטרים הרבים שהלכתי לעיתים ללא הפסקה בשבוע אחד, לפעמים ללא ימי מנוחה, בהחלט הראו את אותותיהם. כל הסממנים העידו – אני עם שברי הליכה.

אני כבר לא כזו צעירה ובוודאי שלא בצבא (אפילו שם לזה לא הגעתי), מודעת לסולם מאמצים וכבר עשיתי בקירוב משהו זהה כשרק הגעתי והתחלתי לטייל בפרו.
מריה שמה לב לעניין כבר יום קודם לכן. דאגה וביררה אם אני בטוחה ברצון שלי להמשיך.
אני.. מודה לה על העניין.
יודעת. מזהה. מבינה. ובוחרת שלא להתעסק בזה יותר מידי…
זה הטרק האחרון לטיול. פוש אחד אחרון ודי.

 

 

הנוף שנחשף, יפה. אין מה לומר, אבל כשמגיעים לפטגוניה אחרי ניו זילנד הנשימה כבר לא נעתקת, אלא רק מאפשרת לספוג עמוק פנימה את החוויה, זו עוצמה אחרת של נשימה…

העמק. נופי פטגוניה מזכירים את לי את ניו זילנד

 

בדרך למעלה מוקסמת ונהנית, מופתעת לגלות שהמחנה אוהלים הכי יקר בעולם ממוקם בצ'ילה .. אז והנה עקפו את ניו זילנד בעניין, מתרגשת שאב אמריקאי וביתו עושים את הטרק לכבוד סיום לימודיה קילומטר אחרון, טיפוס לעיתים עזרה עם הידיים, הכאב החד שהיה – כמעט ולא היה. אני נחושה וחדורת מטרה.

מחנה האוהלים היקר בעולם

 

נוף שמשכיח כל כאב

 

הטורס.. (לא טורסים כמו שמרבית הישראלים אומרים.. טורס זה כבר ברבים)
רוח עזה מקבלת את פניי. אני לא מתרגשת. מרגישה "בבית" בוולינגטון. בעוד שמריה עוד עלתה, אני מצאתי לי פינה לשבת ולספוג את המקום.
טרק אחרון…
רגע לפני שמתקפלת לחזור על עקבותיי, מדלגת מעל אבנים, נזהרת שלא להחליק למי השלגים שנמסו לאגמון, אל עבר סלע גדול מתיישבת להצטלם ומיד אחרי החליפו אותי זוג, הוא כרע ברך, ריגש את כולם… אני מיהרתי לשלוף את המצלמה …

 

הצעת נישואים בגבהים. מיהרתי לשלוף המצלמה

 

בדרך למטה שקעתי בתוך עצמי. הלכתי לבד. הכאב החד שהיה שב ובעוצמה יותר חזקה ככל שהמסלול הגיע לסיומו.. ודווקא כשהגענו למישור הרגשתי שאני הולכת ליפול מרגליי.

עדר סוסים והתנהגותם הסיט את המחשבה מהכאב. אצילות.

גם עדר סוסים יכול להשכיח כאב. מסתבר

במהלך הטיול הבנתי כמה שזו היתה החלטה נכונה שלא להתאמץ לעשות את הטרק במלואו (ותאמינו לי שאפשר…)
חלק מהבחירות שעשיתי הגבילו אותי ובחוכמת הבדיעבד הייתי מטיילת קצת אחרת. לומדת …

מתחילה לעכל שאוטוטו המסע-הטיול ישנה כיוון …

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע 0 / 5. מספר דירוגים 0

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?