את שנת 2017 החלטתי לפתוח בטרק. לחגוג את השנה שחלפה בדרך שאני אוהבת – טבע, הליכה, ניו זילנד.
בניגוד לפעמים קודמות בהם הגוף היה מוכן, הפעם הרגיש אחרת. חודש פלוס שכמעט ולא התאמנתי והגוף בהחלט הרגיש את זה.
מהצעד הראשון עלייה. כמה שאני שונאת עליות. יש לי קושי לנשום בשלב די מהיר והדופק קופץ בשנייה. האיוושה בלב שגילו לפני כמה שנים בהחלט מעידה על קיומה ברגעים האלה.
זוכרת שהרופא אמר לי "עדיף שתפסיקי עם הטרקים", מחוייכת הסתכלתי עליו ואמרתי – הבעיה לא נוצרה ביום וחייתי איתה עד היום, אין מצב. פשוט עכשיו אני מבינה למה יש לי קושי ואנהג בהתאם.
4.5 שעות של עלייה. שום רגע של מישור לא נראה בעין. רק עלייה שלא נגמרת ו 15 ק"ג על הגב כלל לא מקלים על העניין (עוצרת לרגע פה ושם להסדיר נשימה בתירוץ של מצלמת).
בשלב הזה עדיין לא שאלתי את עצמי מה לעזאזל חשבתי, מחשבות על השנה שחלפה רצו בראש במהירות גבוהה יותר ממה שאני יכולה לכתוב מאוחר יותר ביומן.
הגעתי מותשת לטרק, אחרי לילות ללא שינה. הנוף והשקט הפסטוראלי בהולידיי פארק לפני הטרק נוטעים תחושה של חבל שאני לא אשאר כאן אחרי הטרק יותר מידי.
כמה דברים עברתי בשנה. התחלתי את הטרק בדיוק שנה אחרי שהתגרשתי וההצלחה להגיע לפסגה, זו תחושת צליחת השנה שחלפה וגם השנים שקדמו להן (יבוא יום ובטח גם עליהן אכתוב).
האתגר בטרק הוא לא רק פיזי, אלא נפשי – בעיקר אם צועדים לבד.. גם אם אני עם אנשים מסביב, אני אוהבת להתחבר לשקט, לטבע, לעצמי. המחשבות שמרצדות מחד ונעלמות ומתחלפות להן לתחושה אחרת בכלל…
את הלילה חגגנו בבקתה אנשים מכל העולם. בתאום ברור, למרות שאף אחד לא הכיר את השני, הבקתה התמלאה בשתייה מכל מיני סוגים – כיאה לפתיחת חגיגות שנה חדשה …
לאור ניסיון העבר החלטתי לעשות את הטרק ב- 3 ימים במקום 4.
היום השני היה ארוך, הרגיש שלא נגמר.
רוח חזקה הכתה בפנים והעיפה לעברי ענף אחד.. ועוד אחד …
מצאתי עצמי מדלגת מעל עצים, מקפצת מעל סלעים, שוקעת לפעמים בקצת בוץ ומהלכת בין עשבים ושיטים.
כל רגע שחלף, מזג האוויר ההפכפך, אפיין את שהתחולל בפנים, עד כדי שהיו פעמים שדמעות חנקו את גרוני ומילאו את עיניי.
פלא שהרגשתי שהיום הזה לא נגמר ?
הנוף היום היה משעמם למדי.
אני אוהבת מרחבים – כנראה שיש משהו באופק ש"עושה לי את זה".
בשלב מסויים הסברתי לעצמי "אז אתמול היה יום של התמודדות גופנית. היום זה רוחנית ?"
כמות הפעמים ששאלתי את עצמי מה לעזאזל חשבתי לעצמי לא ניתן לספור.
זה כמו להילחם ביריב פנימי שרוצה לשבור אותך כדי שתרים ידיים ואתה בכוח ממשיך.
והמשכתי.
לפעמים קיללתי, לפעמים שרתי לעצמי את "אנא בכוח" – לא משנה איך אפשר להסתכל על זה.. לא אחת גיחכתי לעצמי.
בעבר אמא שלי שאלה אותי "בשביל מה את עושה טרקים".
היום היא אמר לי "טוב, את אף פעם לא מקלה על עצמך. אבל העיקר שאת נהנית"
ואני.. הפעם הזו חייכתי למסך הנייד ותהיתי "באמת נהניתי ?!"
הטרק הזה היה עבר – הווה – עתיד.
כל טרק שעשיתי הוליד עימו דבר מה.
הטרק הזה הוליד את שנת 2017 והרגיש שבמלוא העוצמה.
תחושות מעורבות על כל-כך הרבה מצבים, נושאים ואנשים שהפכו להיות חלק מחיי.
כאובה הגעתי לבקתה השנייה. אפשר היה לקוות שכובד משקל התיק יפחת אחרי שאכלתי חלק מהדברים.
לפחות גם קיוויתי שהמסלול הלכאורה מישורי יקל על העניין (רק שהמישור היה עדיין רבוי בעליות וירידות) ולמרות שהלכתי בקצב איטי למה שאני רגילה, עדיין הגעתי מוקדם מהצפוי לבקתה השנייה.
אנשים מסביב דאגו לי, התרשמו מהיכולת שלי ללכת את המסלול שעשיתי, אוירה טובה היתה בבקתה במיוחד ש"איש בסירה" הביא לנו ארגז בירה קרה.
כובד המשקל שהלכתי, לא קשור רק ל- 15 ק"ג על גבי, אלא כמה משקל העלתי על גופי ויותר מזה – כובד המשקל שהנפש רצתה להשתחרר או סחבה עליה.
למרות מנוחת הלילה, מימין ומשמאל התנגן לו פזמון של נחירות אז לא ישנתי דקה (לילה שני ברציפות), הגוף כאב ושמח שמתעורר ליום האחרון, שאמור להיות היום הכי קל וקצר של הטרק.
צוחקת לעצמי בידיעה שזה הולך להיות מישור ניו זילנדי רבוי בעליות וירידות – בדיעבד, הפעם היה הרבה פחות !
משנסת מותניים ו…. יללה לדרך ליאת – יש לך הכוח (לא אין לי..) יש לך ! (לא אין לי !) יש לך, יש.. משכנעת את עצמי בקושי. (מי שראה את הסרט של סימפסון יכול להבין את השיח הפנימי..)
באופן סימביולי, ארובות השמיים נפתחו ברגע שסיימתי ללכת.
למרות הליכת הצב, סיימתי את המסלול ב- 3.5 שע' במקום 5
הרגשתי שהשמיים מאושרים איתי על ההישג.
פעם הייתי אומרת שהשמיים בוכים איתי, היום מתבוננת על זה שהגשם מנקה וגורם לצמיחה. שימחה !
כאובה, חבולה, תפוסה מתמיד אך מרוצה על ההישג, בעיקר על התהליך הפנימי שעברתי.
יום אחרי באוטובוס חזרה הביתה. דמעות הציפו לא אחת. על ההישג, על התובנות, על הרצונות, על החלומות. 1030 בלילה מרסלו מסמס: "אנחנו רוקדים בפאב. בואי".
עדיין בתחושות מהטרק ולמרות הגוף העייף – לא יכולתי לסרב. הוא ידע איך לגעת בלב…
כל המשקל שהיה נעלם..
ל- 2017 קלה יותר ..
