סן פדרו, צ'ילה-סלטה וחוחוי, כן – אני בארגנטינה…
סן פדרו דה אטקמה, צ'ילה – נסיעה קצרה באוטובוס, מבט קצר לאחור, צעד לפנים ואני בארגטינה..
זו היתה הפעם הראשונה שעברתי בין המדינות (בהמשך אגלה ואבין שאפשר וכדאי פחות לזגזג)
הדרך ארוכה, מפותלת ויפה
בראש התנגן לו השיר של שבק ס' – נופל וקם, ממש אפיין את התחושה שיצאתי מסן פדרו …
סלטה העניקה לי סלטה תרתי משמע
אנשים אדיבים, אבל זה הרגיש שונה
מאז לימה, זו העיר המערבית הראשונה שהייתי בה
אדם מנגן בלוז ישן ושדרה יפייפיה מרגישה קצת כמו אירופה (לא שהייתי שם יותר מידי..)
מהרחובות הראשיים, כן גם כאן סן מרטין
העיר שלווה בחלק משכונותיה, בחלק אחר אמרו לי כמובן לא להתקרב
פתאום הרגשתי שאני מתגעגעת
לשקט, לשלווה, לאווירה, למרחבים.
הציפו מחשבות, רגשות, געגועים.
העיר הרגישה כאילו נשארה אי שם בשנות ה- 80 המוקדמות.
מסתובבת ומתיישבת לי לשתות קפה בכיכר, המאופיינת בארכיטקטורה מעניינת – חדש לצד ישן.
הולכת לכיוון הרכבל, שם מגלה שבגלל הרוחות החזקות השביתו את הפעלתו, מוותרת על עלייה ברגל ומשנה כיוון לשכונה אחרת, משם שוב לכיכר וחזרה להוסטל – חושחש שהתפתח לו בניו זילנד הביא למסקנה שעלי למהר, מבול בדרך ..
לרגע קט חלפה לה תחושה של 'משהו לא נכנס למשבצת הנכונה'… ממהרת לשנות את זוית המחשבה ומקבלת החלטה לבחור טיול אחר מהמתוכנן ולצאת לטייל במדבר המלח של ארגנטינה אותו גיליתי "על אם הדרך" מסן פדרו לסלטה.
החלטה משמחת ובחירה נכונה יש לומר (על החלטות עוד יסופר…).
השכם מוקדם בבוקר (איזה מזל ש- 3 או 4 בבוקר הפכו להיות עבורי עניין שבשגרה, כל הטיול הזה – עד כה.. משום מה אני בקושי ישנה … ) מצפינים לכיוון חוחוי – Jujuy
בדרכנו למדבר, נוסעים בכביש 40 שנחשב הארוך בעולם, יש הטוענים שהוא החליף את כביש 66 שבארה"ב. נוסעים במקביל לפסי הרכבת של מה שקרוי ל- Tren de los Nubes בתרגום חופשי "רכבת לעננים" היות והיא מגיעה עד לגובה של 4080 מ'. המסלול נחשב מהיפים ביבשת, מציג מרחבים מיוחדים אבל מסתבר שהעסק יקר למדי…
עוצרים להתרעננות בסן אנטוניו, שמציגה באופן מקורי עץ כריסמס מדיסקים ותהלוכה ברחוב.
נזכרת שדוויד אמר: "בצומת … בפינה… את חייבת לאכול אמפנדס" , רק ש.. עומדות מספר נשים לממכר.. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרשתי לעצמי לאכול ברחוב – יהייי עבר בשלום.
כשישבנו לנו באותה פינה, עיניי קלטו אישה מבוגרת (מאוד), משהו בהבעת פניה ובצבעים שלבשה לצד האצילות שהפגינה עודד אותי לפנות אליה בבקשה לצלם אותה, היא משתפת פעולה בחיוך וענווה. עצרנו לרגע לשוחח איתה, מזל שסילביה היתה איתי לתרגם את הסיפור המלא שהסתתר מאחורי עיניה, שהרי לי יש "פוקיטו אספניואל"…
מאורעות השנים הוקרנו מפניה, היא סיפרה כמה היא דואגת לילדיה ונכדיה. מרביתם רחוקים ממנה. עצב נשמע כשהיא משתפת שמעולם לא יצאה מהעיירה.
ההיי לייט לפניי.
מחכה בציפייה להגיע למדבר, בזמן שהדרך הופכת להיות קודרת, נזכרת בבוקר שאמרתי לפקיד הקבלה "יירד גשם". הוא ביטל זאת בשנייה – יש עדיין שלא מבינים שצריכים מידי פעם להקשיב לאינטואיציה של אישה ?!
בהגיענו למה שהיה פעם ים וכל שנותר כעת זה שטח עצום של מלח 80 קמ על 40 … מדבר סאלינס (Salinas Gardes) צבעו הלבן, הבוהק והמסנוור לא מונע ממני להסיר לרגע את משקפי השמש כשאני נשכבת על הקרקע כדי לצלם. איי זה כואב…
מבקשת שייצלמו אותי ואת לימו בצורה מיוחדת המתאימה לאוירה. הביום, ההעמדה והיישום עברו ללא הצלחה. מעט אכזבה …
Purmamarea עצירה קצרה לצהריים וצפייה על הר הצבעים הארגנטינאי שמעניק לא יותר מאוירה צבעונית לעיירה הנחמדת. הוא לא משתווה להר בפרו…
שמחתי שביקרתי. שמחתי שעזבתי.
לפעמים בטיולים, כמו בחיים האמיתיים, יש גם כאלו ימים… הגיע הזמן להמשיך הלאה.
