הימים היו ימים של הכלה ועוד לא הבנתי את זה בכלל
פעלתי כמו באוטומט, ידעתי שיש יעד שבוע אחרי הנחיתה
וכמו כל אדם נורמאלי – כשאני פועלת באוטומט, אני לא באמת עוצרת להרגיש
בין אם אני מוקפת באנשים או לבד, בטרק זה תמיד תופס אותי
כשאני בטבע אני אוהבת להתחבר לעצמי, לשקט שלי. אני זוכרת את הביקור הראשון בניו זילנד ב- 2004 כשהייתי מטרקת ושמיכאל – עוד הרבה לפני שהיינו חברים/נשואים (לימים גרושים) … הלך לצידי, כל אחד היה מחובר לעצמו. מידי פעם מנהלים שיחה קצרה ושוב בחזרה להתכנסות הפנימית.
בטרק נדרשים הרבה מעבר לכוחות פיזיים. אני חושבת שהכוח הנפשי/רוחני משחק לפעמים תפקיד הרבה יותר רציני בעניין, זה הזמן לכתוב ש- כן, נכתבו על כך מספיק מחקרים שיוכיחו את הטענה שלי.
אז… בטרק הזה, זה תפס אותי תוך כדי הליכה.
פיזית, לכאורה, הייתי מאוד מוכנה. טרם עזיבתי את ניו זילנד, התאמנתי לפחות 5 פעמים בשבוע (לפעמים פעמיים ביום), אבל זה היה הטרק הראשונה (עם לילה) שעשיתי מזה זמן מה. אני מציינת לילה – כי זה תמיד תוספת משקל, והרי שהודתי בפוסט על הטרק: מוצ'ילה היתה לי כבדה.
מזג האויר החם לא הועיל לי בכלל. הגוף שלי לא רגיל ללחות ולטמפרטורות האלה כבר שנים. זה לא הועיל …
כשעייפים הכל הופך להיות יותר מאתגר… זה בדיוק המקום שבהם הכוחות הנפשיים נכנסים לפעולה..
והכוחות הרוחניים, או העמוקים יותר, אם לקרוא להם כך, נכנסים לתגובה כשהמחשבות מתחילות לרצד לכל עבר ויותר מזה – כשרגשות מציפות וזורקות אותי מ"להיות נוכחת" לחלומות בהקיץ, החלטות שלקחתי, שאלות שנשאלתי ותשובות שכה הייתי רוצה לקבל.
המחשבות ושאלות שהיו קשורות להחלטות שונות, בהן ההתפטרות מעבודתי בשגרירות, העזיבה של ניו זילנד, פרידה מאנשים שהתרגשו עבורי והיו כמו משפחה והידיעה שאין לי מושג מתי ואם אראה אותם שוב.
רק בטרק התחלתי לעכל את הכל.
כל היום התמודדתי ונעתי בין סוגי הכוחות האלה. אחרי קצת יותר מ- 6 שעות של הליכה קלטו עלי שאני עייפה ואנשים, גם לא מהקבוצה, עצרו לרגע ושאלו אם אני בסדר וצריכה משהו. בעודי מחייכת, עניתי שאני בסדר. עייפה, אבל בסדר.
באמת שהייתי בסדר, רק שבראש התרוצצה לפעמים מחשבה אחרת – של מתי זה נגמר ומחשבה כזו יכולה לגמור בשנייה כל אדם שמתמודד עם משהו. זו אנרגיה שמורידה, אנרגיה שמעייפת עוד יותר, לא מקדמת ובוודאי שמוקרנת – זה המקום להחליף כל פעם את הסרט.
ואם המחשבות על ניו זילנד הכו בי שוב ושוב לאורך היום, לקינוח – כפי שציינתי בפוסט על הטרק, הכרתי מישהי שגרה כמה רחובות ממני. .. זה נחת עלי משום מקום.
הידיעה שהעלייה בבוקר תהיה חריפה, הביאה אותי להחלטה: לצאת לפני כולם.
ליביה החליטה שהיא מצטרפת אלי – גם כדי שלא אלך לבד וגם כדי שהיא תקח את הזמן .. אני והיא התחברנו מיד, גם כי התישבנו אחת ליד השנייה וגם כנראה משום ששתנו טיילנו לבד.
תמיד טענתי שאנשים עושים את החוויה. הטרק אומנם היה מיותר, אבל החבורה שכונתה בשם colca champions עשתה אותו מיוחד.
עם ליביה אשאר עוד טיפה בקשר עד שהיא עזבה את היבשת, ואת בן אפגוש בעוד יומיים בקוסקו – אדם עם לב טוב,שלמרות שהיה לי מאתגר להתסכל עליו לאורך זמן (הזכיר את הגרוש שלי), שוחחנו ארוכות במהלך הטיול ולאחריו…
בחיים אנחנו עושים בחירות כל הזמן. אני טוענת שכולן לכאורה טובות – כי זה מה שחשבנו לאותה העת, החוכמה זה להודות אם טעינו ולתקן.
אם לימה היתה הבנה על ניו זילנד ושהגעתי לדרום אמריקה ואריקיפה היתה תחושה של תחילת הטיול שלי. הטרק הזה היה סוג של המשך/התפתחות למה שעברתי בשנים האחרונות.. הבנתי כמה שגיתי שנותרתי שנים רבות בזוגיות שלא היתה נכונה לי. הטרק הזה היה סימבול להחלטה שגויה והבנה מתי צריך לעצור ולשנות זוית.
בימים מן העבר – אם הייתי מקצרת את משך העלייה עם סוס, הייתי שומעת או אומרת לעצמי שויתרתי. הפעם לא הרגיש לי כך (הופתעתי מעצמי), אלא שזכיתי לשמור כוחות לטרק שתכל'ס היה הסיבה שהטיול הזה בכלל מומש.
בסופו של דבר, לצד שרירים תפוסים, הרגשתי משוחררת ..
