אריקיפה-לימה-קוסקו
"אם זה תלוי בי, את לא עולה על שום אוטובוס לקוסקו", ליאור חזר-אמר-הדגיש בכל דרך שהיא ובכל ניסוח אפשרי.
הרבה זמן לא דאגו לי ככה. מחמם את הלב החברות הקרובה שנוצרה ביננו בזמן הקצר שהכרנו.
יש אנשים שכדאי להקשיב להם, הבטן שלי לימדה אותי בשנים האחרונות….
ליאור הסביר על הדרך הפתלתלה, הנהגים שנוהגים בצורה מטורפת ואחוזים גבוהים של תאונות ואנשים שקיפחו חייהם בדרך ל/מ קוסקו (בין אם מאריקיפה ובין אם מלימה) – תזכרו את זה, כי עוד אספר על חווית אוטובוס שהיתה באחד הפוסטים הבאים.
יש דברים שאת הסיכון אני משאירה מאחור, אחרי הכל – אני רוצה לסיים את הטיול בשלום.
אז הקשבתי וקניתי כרטיס טיסה: לימה-קוסקו. זה לא שאין שדה תעופה באריקיפה, הטיסה עלתה יותר, קונקשן בלימה ושעה לא מתאימה.
ליאור מזכיר לי: קוסקו בגובה, ואם את יוצאת לטרק ביום שבת, את צריכה לפחות יומיים של הסתגלות…
אוף איתי, יודעת שזה לא טעות של מטיילת מתחילה, אלא התנהגות של מי שלפעמים דוחפת את עצמה לקצה ובוחנת את הגבולות שלה … (אמא, צדקת..)
מה ואיך חשבתי לעצמי לסיים את הקולקה ביום רביעי, כשבשבת הטרק שלשמו חציתי עולם …….
'תהיי קלה עם עצמך', מהדהד קולו של שמוליק, שמכיר אותי היטב.. אז הזכרתי לעצמי, שבתוכנית המקורית, עם האוטובוס זה הסתדר מעולה ..
בדרך חזרה מהטרק, כולי בלחץ – האם אספיק להגיע, להקדים האוטובוס או שמה כמו שהבנתי – יש מצב שאפספס את הטיסה ..
איזה מזל שהספקתי לתפוס מקלחת כמו שצריך במעיינות החמים ולארגן את התיק, חסכתי המון זמן.
הנסיעה בחזרה לאריקיפה הרגישה נצח, מה פקקים עכשיו ? אה – המשחק של פרו נגד ניו זילנד היום בלילה …
מבקשת בנימוס שיורידו אותי באזור קרוב להוסטל, המדריך שהבין את הלחץ עזר לעצור מונית, אני מבקשת מהנהג לחכות לי שאקח את התיק ונמשיך ישר לשדה התעופה.
אני "פוקיטו אספניול", הוא "ליטל אינגליש". אין לי מושג איך הצלחנו לתקשר.
שנינו מחוייכים, בפנים אני בלחץ והוא מנסה לעזור.
מגיעה לטרמינל האוטובוסים, רצה עם המוצ'ילה על הידיים (מה חשבתי לעצמי כשסגרתי את השק מראש).
אני לא בנויה לחרא הזה, אפילו בצבא לא עשיתי את זה…
מנסה לתקשר עם הפקידה להקדים את האוטובוס, שיוצא בעוד 10 דקות. "נו אינגליש" היא אומרת, אני לוקחת נשימה עמוקה, "אונו מומנטו" (רק רגע..) שולפת את הנייד ומתחילה לנהל שיחה בעזרתו האדיבה של גוגל האח הגדול.
היא הבינה את מידת הנחיצות לעלות על האוטובוס הנוכחי, כשהסברתי שאני צריכה להספיק להגיע לטיסה ..
בזמן שאנחנו מעדכנות את כרטיס הנסיעה, בשיחת התכתבות (כמה אני שונאת לנהל שיחות ככה, כועסת על עצמי שלא הספקתי ללמוד ספרדית כמו שרציתי, אבל מודה לתנ"ך גוגל) היא מעדכנת מישהו שיעצור את האוטובוס – ממש כמו בסרט "תעצרו את העיר אני רוצה לרדת.."
שתינו נושמות לרווחה
"מוצ'ו, מוצ'ו גרסייאס" (תודה רבה, רבה) אני חוזרת ואומרת לה פעם אחר פעם. באוצר המילים המועט שיש לי בספרדית, לא מצאתי דרך אחרת להוקיר תודה.
לא חשבתי שאחרי דרום הפסיפיק אני אתקל ברצון כזה לעזור.
רגע לפני שהיא חוזרת לדלפק שלה ואני עולה על האוטובוס – אני עוצרת.
לא משנה כמה ממהרים – אין זמן יותר חשוב מלעצור לומר תודה (עוד משיעורי החיים הרבים שלמדתי ברבות השנים).
העברתי את המוצ'ילה על כתף אחת, יד אחת על הכתף שלה, ידי שנייה על מרכז הלב ואמרתי לה שוב תודה.
היא אמרה "בבקשה בבקשה, לכי לכי. הכל בסדר" – נראה לי שזה מה שאמרה חחח.
מתיישבת באוטובוס.
כל המבטים מופנים אלי. אני מובכת בלשון המעטה.
להיות במרכז העניינים זה איך לומר.. אני.. אה… לא דבר שרגיל אצלי ..
זהו. תנשמי. מעכשיו זה כבר לא בשליטתי (עוד משהו שלמדתי שנים רבות אחורה).
ישנתי באון-אוף. כאבו לי השרירים בטירוף. כמה שעות של שקט.
קוסקו.. חכי לי, אני בדרך…
היו לי שעתיים "להרוג" בלימה, קיוויתי לשבת על קפה עם ליאור. לא צלח. לקחתי לי קפה ומאפה קינמון (הבנתם שיש לי חולשה..) והלכתי (יש לציין שבקושי רב, כי הכל כאב..) לשבת מול הים.
שלושה מושבים לעצמי. זכיתי. מתיישבת ליד החלון (כמובן), לידי לימו שנהנה כל הזמן מכסא חינם.
זה הזמן להנות.
עוד באוויר קלטתי שאני הולכת להתאהב… ובמונית להוסטל כבר כתבתי:
על הוייב של המקום אליו הגעתי עוד יסופר
מה שבטוח אחי היקר צדק באומרו לפני 6 שנים… את תתאהבי בשנייה
אכן. בשנייה שנחתתי. התאהבתי.
מהנוף שהיה בדרך רגע לפני כל כיסי האויר והעננות הכבדה.
קוסקו, נחתתי !!!
