נסיעת לילה ראשונה הוכתרה בהצלחה.
מפתיע, אבל הצלחתי לישון. חלילה לא ברציפות, אבל כמו שהראתי בסרטון המסכם בפוסט על לימה, כנראה שבחרתי כיסא נכון.
לפני שהגעתי לאריקיפה ליאור הזכיר שהיא בגובה 2,300 מ' שאולי יהיו קצת כאבי ראש, אומנם לא חשבתי שאסבול ולו לרגע אחד, פשוט כי הגוף שלי כבר חווה גבהים של יותר מפי 2 …, אבל אמרתי תודה על הדאגה. הוא ביקש שאעדכן מה איתי כשאגיע לשם.
תמיד כיף שיש מישהו שמתעניין באמת.
הנסיעה לאריקיפה מרביתה היתה בלילה, בשלב מסויי, לאחר הנץ החמה הסטנו את הוילון והנוף שנגלה … נכון שאי אפשר להפתיע אותי אחרי ניו זילנד, אבל נפלאות היקום פשוט מרשימים אותי כל פעם מחדש. מאוהבת ביצירת הבריאה (לא משנה כרגע עניין של אמונה …)
התארגנות קלה, מקלחת, התאפסות ויצאתי לחקור. יש לי בסך הכל יום אחד ממש להיות בה. תחנת מעבר לקראת טרק קצר. אין זמן.
שוב חוזרת על טעות העבר, לוח זמנים צפוף – מזכירה לעצמי, זה רק השבוע הראשון בגלל הטרק שהוזמן אליו מקום כמה חודשים לפני, בהמשך זה ישתנה. מקווה.
לאריקיפה, העיר השנייה בגודלה בפרו, יש וייבר נחמד ורגוע, וגם כאן כמו כל עיר בפרו הזהירו אותי שהשקט יכול להיות גם מתעתע.
חייבת קפה. Palacios Coffee נבחר כמשהו ששווה לנסות, ואכן לא איכזב. בעל המקום החביב, קפה מעולה ולצידו מאפה שבקושי סיימתי. לא רעבה, אבל חייבת להכניס משהו לפה. מחר טרק …
חיפוש מהיר בגוגל על מה יש לעשות בעיר העלה מקרה רצח של מטיילת ישראלית לפני מספר שנים – מרגיע משהו .. מהדברים שלא מספרים להורים ..
אריקיפה נחשבת העיר הלבנה כי הכל לבן… אמור להיות… אני כותבת בדיעבד
גם כאן, כמו בלימה, אזור הפלאזה דה ארמס במרכז העיר מקבל את פני כולם, הארכיטקורה מרשימה גם כאן.
חקרתי – קצת לבד, קצת עם סיור שארגנו קבוצת סטודנטים מקומית.
מסתבר שהחליטו לאמץ את הרעיון של סיורים בחינם כנהוג באירופה. זה לא באמת חינם, נותנים טיפ בסוף – יש שמרמזים 'תהיו אדיבים'…
אריקיפה מוקפת בשלושה הרי געש, אחד מהם פעיל. כמה מאכזב שדווקא ביום שהגעתי אליה, היתה עננות נמוכה ומנקודת התצפית המרשימה לא נותר אלא לראות בעיקר חצי הר וענן מעליו..
(כן.. זו כנראה הסיבה למה היא לא היתה נראית כזו לבנה…)
כשהסתובבתי לבד בחנתי את הארכיטקטורה והרחובות השונים, שעת צהריים מאוחרת. תאבון אין לי – ואני יודעת שבמקרה הנוכחי זה לא מהגובה.
רגע לפני שהצטרפתי לסיור הסטודנטים, השמש הקופחת והעייפות המחלחלת, הביאו אותי להתיישב בפינה נחמדת, שם לראשונה הרגיש לשלוף את ספר התהילים הקטן שאיתי כבר מ- 2004. החלק של ה"להתפלל" בספר של ליז כנראה היה צריך לבוא לידי ביטוי מתישהו…
באופן סימביולי גיליתי בדיעבד שהתיישבתי בכניסה למנזר סנטה קטלינה.
הסיור היה נחמד, אומנם חלק מרחובות העיר כבר חרשתי מוקדם יותר, אך מהמדריכה קיבלתי קצת מידע על ההיסטוריה, על התרבות, היכרות עם אלפקה, לאמה וכל המשפחה, ביקור במקומות מיוחדים בעיר וטעימות שונות של משקאות מקומיים.
לא טעמתי הכל. ממש לא. מי שמכיר אותי יודע – אני אקסטרא זהירה בטיולים (סתם נראה לכולם שאני אמיצה תמיד). הופתעתי שזרמתי לטעום משקה סגלגל חמצמץ במיוחד – צ'יצה, וכמובן את הפיסקו סאוור הטעים והזכור לטובה.
אני וליאור תכננו לשבת לשתות בלימה, לא צלח.. אבל זכור מה הוא הבטיח – "אחרי שניים את תרגישי את ההשפעה". בסיום הסיור זכיתי בתחרות קטנה כך שיצא ששתיתי שניים בחינם.
ליאור כמובן קיבל הודעה:
זה למה זכרתי את השם …
אחרי הסיור המשכתי להסתובב טיפה והיות ולא היתה לי סבלנות להיכנס למוזיאון זה או אחר (קורה..) הרשתי לעצמי פשוט ללכת, לצלם, לעצור, להתבונן…
בהוסטל הכינו אותי שעד לשעה 8 בערב אני צריכה לחזור, לא בטוח להסתובב לבד.
קניות של כמה חטיפי אנרגיה לטרק והערב כבר החל לרדת, נזכרת שחוץ מהמאפה שבקושי סיימתי בבוקר, לא אכלתי דבר.
העייפות הכריעה, לא היה לי כוח להתרחק יותר מידי לכיוון הפלאזה והשעה כבר אחרי 8, אז את ארוחת הערב החלטתי לקחת לדרך במסעדה מקומית בפינה של הרחוב הראשי המטפס לפלאזה, מסעדה שנאמר לי שהיא "בטוחה למאכל".
תפריט בספרדית, נו טוב… יש גוגל טרנסלייטור (לימים הפך להיות חבר מאוד טוב). בוחרת אורז וירקות, לא באמת רעבה – אבל חובה..
יללה, מחר טרק – צריכה לקום ב- 3 בבוקר.
כמה אני שונאת את הפריקה-אריזה, מה נשאר מאחור, לא לשכוח דבר, מה לוקחת איתי כדי שלא יהיה יותר מידי כבד על הגב. ולימו, ליאת – אל תשכחי את לימו …
על הטרק בפוסט הבא ..
אה… ונחשו מה בערב בו עזבתי את אריקיפה… שוב משחק של פרו נגד ניו זילנד.
הפעם הלב לא הרגיש חצוי. אני בנסיעה.
תתפלאו, כשגיליתי שפרו עלו אפילו שמחתי והצטערתי שלא הייתי בקוסקו בחגיגה הגדולה בכיכר.
