מאחורי הטיילת של לימה

יש דברים שמאתגר לשתף בהם
כפי שכתבתי בפוסט על הסיפור שמאחורי, מאחורי כל סיפור – יש סיפור.

כשאנשים מטיילים, הם מעלים חויות, תמונות ונראה שהם כל הזמן שמחים ונהנים.
אני מכירה מעט שמשתפים ברגעים המאתגרים, בזכרונות שצפים, באנשים שמכירים ו/או נפרדים, בכאבים או בדמעות, אולי במעט בחדרי קבוצות סגורות ..

אני זוכרת כשהייתי בהליכי הגירושין, אחת החברות אמרה לי – 'רואים בפייסבוק שלך שאת עצובה ומתמודדת עם דברים, אולי תפחיתי – אנשים לא צריכים לדעת מה את עוברת' ..
הסכמתי חלקית.
זה מתקשר לפוסטים שכתבתי על עומק החשיפה ואת האמת שלנו

כשהייתי בדרך ללימה עלה בי זכרון של שיחה שהתקיימה שנים קודם לכן עם הגרוש שלי.
אני ידועה ברצון לחוות ולראות עולם – הרבה מקומות, לא את כולם…
כך שבאחת הפעמים שיתפתי אותו ברצון שלי להגיע לדרום אמריקה ולהגשים חלום ישן, זוכרים – לניו זילנד הגעתי בשונה מהמתוכנן..

התגובה החריפה לא איחרה להגיע: "דרום אמריקה ? מה פתאום !!  מסוכן שם, מה יש לעשות שם? מסיבות.. סמים.. אלכוהול.. אולי קצת טבע – אבל מה זה שונה ממה שיש לך כאן ?"  (גרנו באותו הזמן בניו זילנד)

משום שחקרתי את ד.אמריקה לפני, ידעתי להגיב – "אני חושבת שאתה טועה והרי שלכל מקום יש כל מיני דברים מה להציע".
ואז אמרתי לכאורה את מה שלא אמורים לומר בזוגיות…  "איתך או בלעדיך אני אגיע לד.אמריקה", מיד הוספתי – "אבל אני מעדיפה שזה יהיה איתך".

מאז אותה שיחה הספקתי לחזור לישראל, להיות שבר כלי בגלל גירושין שגבו ממני כל מחיר (גם כלכלי) אפשרי, להרים את עצמי מאפס, לתפוס הזדמנות ולחזור לניו זילנד לבד במסגרת שליחות, לבחור לעזוב את ניו זילנד בפעם השלישית ולנחות להגשים את חלום דרום אמריקה, יותר נכון – חלום אחד מרכזי, שיתגלה בהמשך.

ארבע וחצי שנים אחרי אותה שיחה, מצאתי את עצמי נוחתת בלימה.
לבד. גרושה. גאה ושמחה על איפה הייתי ולאן הגעתי.

כמה שבועות לפני שהגעתי התקשקשנו בוואצפ אפ.
חיכינו למפגש הזה – ליאור ואני. הוא התעניין על מה ולמה בגיל 40 אני מגיעה לדרום אמריקה. סיפרתי לו בקצרה את סיפור הרומן עם ניו זילנד והגירושים. הרגשתי שאני יושבת עם חבר ותיק. יש אנשים כאלה שהחיבור איתם הוא מיידי. הוא חילק מחמאה אחרי מחמאה ובערב החלטנו להיפגש לבירה – לכבוד המשחק שהיה ..

ערב, יוצאים. מכירה עוד כמה מ"החבר'ה הטובים", שותים נהנים, צוחקים שאני עוצרת את עצמי מלשמוח שפרו מפספסים.
ליאור מבין כמה אני חצויה בתוכי ומנסה להעביר לצד האדום (פרו..) – למרות שאני מסבירה "אני צהובה בנשמה" 😉  (חובבי הכדורסל בארץ ובעולם יבינו ושנים של ניהול קב' מכבי ראשלצ בכדוריד יוסיפו..). הסתיים הערב, הגברים מתפנים לנשים שתפסו אותן, אני חוזרת להוסטל – לא בא לי להמשיך לבד.. הליכה קצרה לפני (מפעילה את גוגל מפות שלא אלך לאיבוד – אחרי הכל, כמה שעות מוקדם יותר רק הגעתי למקום). בשלב מסויים, בדומה לחוויה שהיתה לי באוסטרליה, התקשרתי לאחי שילווה אותי בחזרה. לא שהוא יכול לעשות משהו, רק פשוט שארגיש קצת יותר בטוחה. נפלאות הטכנולוגיה של היום.

אז כן, מעט חוששת – לגיטימי וטיבעי, איפשרתי לזה להיות לפעמים ושחררתי את זה מהר מאוד, הייתי מאושרת.

ערב לפני שעזבתי את לימה, צפיתי בעוד שקיעה עוצרת נשימה.
אני אוהבת שקיעות: מרהיבות, עוצמתיות, צבעוניות – שלא לדבר רומנטיות (ולא צריך להתעורר בשבילן מוקדם).
נזכרתי בכל מה שעברתי והזלתי דמעה.
אפילו יותר מאחת. דמעה של 'לא מאמינה'.

השקיעה.. ללא פילטר !

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע 0 / 5. מספר דירוגים 0

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?