והרי ההוכחה: הדרך למעלה קלה יותר מהירידה

והרי ההוכחה: הדרך למעלה קלה יותר מהירידה

מה ? על מה את מדברת ? זה אבסורד !
ממתי למעלה נעשה יותר קל ?

קפאתי. לא מקור.
הראש אמר לכי, הגוף סירב לזוז.
פשוטו כמשמעו.
מצאתי עצמי עומדת כמה רגעים בין תהום בגובה אלפי מטרים, אבנים מדרדרות רוחב שביל של כף רגל אחת בלבד.

נו. מה נעצרת שומעת אותו אומר לי מאחור.
אני עונה: "לא יודעת"
החל לצחוק עלי "מה זאת אומרת?"
התחלתי לצחוק גם, אחרת הייתי בוכה.

הוא חזר על השאלה, מתעקש לקבל תשובה.
עניתי בפשטות "אין לי מושג, הרגליים מסרבות לזוז"

היה קר בגובה של למעלה מ- 4,000 מטר אבל לא קפאתי מקור. כנראה מפחד.

ההליכה לפסגת ההר המשקיף על האגם שנחשב הגבוה בעולם נחשבת מהמסוכנות בנפאל. כך הסתבר לי בדיעבד. ( **  יש חילוקי דעות בעניין הגבוה בעולם.. ).
הליכה ללא ספק יפה במיוחד, עוצמות ההרים והמרחבים מסביב נכנסים עמוק לנשמה.
הולכים מרבית הזמן בטור. השביל צר. בשלב מסויים מקבל את פנינו שלט "landslide area", אי אפשר ללכת זה לצד זה. לוקחים קצת מרווח למקרה שחלילה מישהו יחליק ולו טיפה, שחלילה לא נמצא עצמנו מתדרדרים איתו למטה.. שהקרקע מתחת לכפות רגליי תהיה קצת יותר יציבה.
הליכה מחושבת, הריכוז מתבקש. אחד המקומיים מספר שבמהלך השנה נפל לתהום מטייל שעד היום גופתו לא נמצאה (מצא זמן לספר..)
נועצת את מקל ההליכה בזוית מוזרה במדרון מימיני, מקל ההליכה השני בזוית עקומה עוד יותר במדרון השמאלי – פוסעת בצעד זהיר מניחה את כף רגלי הימנית ומחכה בסבלנות עד שהחצץ ייעצר מלהידרדר, רק אז שהכל מרגיש כביכול יציב מנתקת את הרגל השמאלית כך במשך דקות ארוכות עד שמגיעים לשלט: thank you – צוחקת ואומרת בקול, על מה ?  שנותרתי בחיים ?

ההתרגשות בשיאה, תיכף מגיעים.
כמה צילומים, נהנים, מנסים להסתתר מהרוחות, מעט חוקרים מסתובבים ו… לפני שתתחיל עננות כבדה ועוד צריך להספיק להגיע לנקודה הבאה , הגיע הזמן לרדת מההר.
אותו השביל, אותו המדרון, אותן האבנים הקטנות.
פתאום המסלול קיבל פנים אחרות.
המבט המחוייך שלי בשלב מסויים כאמור התהפך כי לא הבנתי מה קורה.
זה אומנם היה רחוק מלהיות הטרק הראשון שעשיתי בחיי. כבר קרה בעבר שתפסו אותי מהתיק והצילו אותי ממשב רוח פתאומי חזק שביקש להראות לי שהדרך למטה יכולה להיות מאד קצרה.
הפעם.. הפעם הבנתי את המשמעות של הביטוי: "פחד מוות".
הגוף שלי פשוט סירב, כמו שהסברתי למי שהיה לצידי: "הראש אומר זוזי, הרגליים לא מגיבות" זה אפילו עוד יותר הפחיד..
ככה, נעמדתי. רגעים שהרגישו כמו נצח והמצחיק שחשבתי על אלו שאני מעכבת מאחוריי..

ככה תלול

 

כשהשגנו משהו, אנחנו מאפשרים לרגשות להשתלט עד כדי לפעמים שהם משתקות אותנו ואז מונעות אותנו מלאפשר, להמשיך, לחוות.
חשוב להגדיר מטרה. תמד. כי כשרואים ויודעים אותה אנחנו חדורי מוטיבציה, יש לנו משהו לשים פוקוס עליו. אם אנחנו באמת רוצים משהו – אנו לא נתיר ללשום דבר להפריע.
כשהמטרה ברורה, הדרך אליה ברורה עוד יותר
so go for it. make it
עכשיו אתם מבינים למה טענתי שהיה לי יותר קל בדרך למעלה ?!

אגלה לכם סוד – כשגילינו את זה באותו הערב (כן, כתוב על זה בלונלי פלאנט) צחקנו שאם הייתי יודעת לפני, לא בטוח שהייתי הולכת על זה.
המסקנה – לפעמים עדיף לא לדעת, כי מפספסים דברים בחיים… זה יוצר אמונה מעכבת או מונע מאיתנו לנסות, אבל על כך בטח בפעם אחרת…

הטיפוס היה שווה !

כמה נהנית / נתרמת מהכתבה ?

להצבעה

דירוג ממוצע / 5. מספר דירוגים

איזה כיף להיות הראשון להצביע

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט